גולדשטיין, ערן

בנם של נילי ואמיל. נולד ביום י"ג בסיוון תשל"ח (18.6.1978) בקריית מוצקין. אח של אלון ומיכל. כבר כפעוט היה ערן נבון וסקרן. הוא אהב לשחק בלגו, חיקה את אחיו הגדול והעריצו ושינן שמות של רכיבים אלקטרוניים שמצא במגירתו. בלילות רצה לצפות בסרטי טבע בטלוויזיה, במקום לישון ובטיול המשפחתי לארצות הברית, בעת הביקור במוזיאון המדע, בכה ערן בן השלוש בכל פעם שנאלץ לעבור הלאה למוצג הבא.. אביו אמיל סיפר: "היינו מבלים שעות בנסיעות והתרומה של ערן כילד קטן בתוך המכונית הייתה פשוט עצומה לאורך כל הטיול: החן שלו והשירה שלו – זו היתה חוויה לכל החיים. רק לקראת סוף הטיול ערן כבר התעייף ורצה לחזור חזרה כיון שהתגעגע אל הבית ואל המיטה שלו ". בגיל שש נותח ערן בניתוח לב פתוח. בעקבות הניתוח התפרסמה בעיתון כתבה ונערך ריאיון טלוויזיוני כשבשניהם בלט קסמו האישי הרב. ערן היה ילד אנרגטי, מבריק ואינטליגנטי, חושב במהירות הבזק ובעל חוש הומור ציני משובח. הוא גילה עצמאות מחשבתית כבר מגיל צעיר, והיה אדם בטוח ומגובש בדעותיו. אהב מאוד מוזיקה ובעלי חיים, ולמרות התנגדות הוריו גידל כלבה. מיכל אחותו נזכרת: "בכיתה ב' ערן וחברו החליטו להקים גינה בחצר של ההורים שלי. זו הייתה יוזמה כל כך בוגרת לילדים בכיתה ב', אבל ערן היה שונה מאוד ובוגר הרבה יותר מילד ממוצע בגילו. הם לקחו את היוזמה ברצינות, הלכו לחנות גינון וקנו אביזרים, אדמה ושתילים וכל פעם באו שוב ושוב להשלים את החסר. המוכרים בחנות כבר הכירו אותם כשהם הגיעו לחנות ואפילו נתנו להם הנחות מתוך אותה ההיכרות. באותה תקופה החלום של ערן היה להיות נהג של משאית זבל, לכשיגדל. … "ערן היה דמות מובילה ולא נגררת, זאת משום שהיה דעתן," סיפרה נילי, אימו. כילד היה ערן חברותי מאוד, הוא יצר מעגלי חברים עם בני שכבות גיל שונות והבית הפך להיות מעין מרכז עבורם, במשך כל שעות היום ואף בשעות הלילה הקטנות. היה לו הכישרון ליצור קשר שונה ומיוחד עם כל אחד מחבריו. הוא ידע איך להפעיל אנשים מתוך מניפולציות וכושר דיבור ושכנוע ועל כן תמיד ידע איך להסתדר. "מה שמדהים", הוסיפה מיכל אחותו, "הוא שערן ידע לנתב אנשים למקומות הנכונים ומעבר לכול – ידע ללחוץ על הכפתורים הנכונים ובחר עם מי לדבר על דברים מסוימים ועם מי לא". ערן יצר שפה משותפת עם כל אחד. לילדים קטנים העניק יחס חם ורך. הוא היה ילד ונער רגיש במיוחד, וחש דברים בעוצמה רבה יותר מרוב האנשים. משחר ילדותו התקשה ערן להסתגל למסגרות פורמאליות ומרד בהן. עם טל וגיא, חבריו מגיל שש, יצא לפעמים לטייל במסגרת תנועת "המחנות העולים", אבל לא התמיד להגיע לפעולות. הוא סלד מבית הספר כיוון שלא הרגיש שייך, יכולותיו היו גבוהות מאוד והוא חש שמערכת החינוך אינה מציבה בפניו אתגר. לדברי אביו, זו לא הייתה התרסה, "אלא הוא פשוט רצה לומר 'זה אני'". אחיו אלון הוסיף: "אני זוכר אותו בתור ילד מאוד חכם ומקורי, תמיד הייתה לו זוית ראייה מיוחדת להסתכל על הדברים. ערן לא אהב את מסגרת בית הספר שהייתה מאוד מגבילה עבורו … והתמרד בלי שום חשבון". למרות התנגדותו לבית הספר, המורים חיבבו אותו וגילו כלפיו אמפתיה. "המחנכת של ערן אהבה אותו למרות כל בעיותיו, היא טענה שערן תמיד עשה דברים בדרך שלו וזה מה שאפיין אותו" סיפרה אמו. לא פעם ברח באמצע יום הלימודים לים או הביתה, עד שבגיל שש-עשרה בחר לעזוב את התיכון. הוריו ידעו שאם ירצה, יוכל להשלים בגרויות בתוך חצי שנה ושיצליח בקלות בכל תחום שיבחר. חבריו טל וגיא, שבילו איתו זמן רב כבר מגיל צעיר, אמרו: "ערן לא מיצה את הפוטנציאל הטמון בו, הוא היה גאון, אחד האנשים היותר חכמים שאנו מכירים, אנו בטוחים שאם הוא היה היום בין החיים הוא בטח היה מנהל בחברת היי-טק. לקראת סיום כיתת י"ב חזר ערן לבית הספר רק לשם עשיית הבגרויות ולמרות שלא היה בשיעורים היה מוציא ציונים יותר גבוהים מכל אחד מאיתנו". גלית, ידידתו של ערן, אמרה: "ערן היה מהילדים החכמים, היו לו שיחות עמוקות כבר מגיל ארבע, ולא הבנתי אותו. אני זוכרת שישבנו על הנדנדה והוא ניסה להסביר לי למה זכוכית זה נוזל ולא מוצק … אני, ערן, גיל וענבר המצאנו את "חבורת הזבל", היינו נפגשים ליד גן משחקים גדול ומשחקים תופסת בפחי זבל כמו תופסת צבעים … ערן אהב להמציא משחקים – הוא אף יצר את ה'פכפכים', חוברת ובה יצורים שלהם המציא דגל והמנון. לערן היה המון דמיון. … הוא היה מקליט לי קלטות של ערוץ המדע … אחראי על סיפוק התרבות … בתקופת התיכון ערן לא היה מהמקובלים בכיתה. הוא לא אהב את בית הספר והעדיף בשעות אלה להיות בפינות הטבע, לחשוב כל הזמן ולחפש משמעות חדשה לשיר של הביטלס. גם לטיולים שנתיים הוא לא אהב לבוא … לפני הצבא היינו נפגשים הרבה בחדר הבלגניסטי שלו … הוא כל הזמן היה שולח לי מכתבים לבסיס, והיום, אחרי שלוש שנים, אני קוראת אותם ומבינה את הציניות שבהם". חברו של ערן, חיים, סיפר: "ערן היה חבר טוב. … היינו מטיילים ביחד המון, משחקים כדורגל, משחקים במחשב ובעיקר שחמט. … כשהיינו ילדים היינו עושים מחקרים על הטבע מאנציקלופדיה, קראנו על ציפורים, הייתה לנו חוות נמלים משותפת וחקרנו ביחד איך הנמלים חופרות מחילות. … בתקופת התיכון הקשר בינינו העמיק וסבב בעיקר סביב מוזיקה ושחמט. הוא גר בערך מרחק של דקה ממני, כך שהתראינו הרבה. הוא היה גאון מבחינת התפיסה שלו, מוכשר בכתיבת שירה. … אהב לספר בדיחות ציניות … ולכן אולי לא לקחתי ברצינות את אותות המצוקה שעלו ממנו. … בשבילי הוא היה חבר מצוין, הוא תמיד היה שם כשהייתי צריך אותו, הוא הבין אותי ויכולנו לשמוע מוזיקה ביחד מבלי לדבר, וזה משהו שאין לך עם כל אדם. הקשר בינינו היה מאוד הגותי ופילוסופי, אהבנו לדבר ולטייל כמו ג'רי סיינפלד וג'ורג – שיחות פילוסופיות על כלום". ערן אהב לדבר שעות ולהשמיע את דעותיו כבר מגיל צעיר. הוא התעמק בנושאים שהיו לו חשובים. את הידע במחשב רכש מתוך התעמקות עצמית, את תחביב השחמט פיתח דרך האינטרנט ובעיקר עם חיים חברו. אביו סיפר: "ערן שיחק גם איתי שח, ובתקופה האחרונה גם כשמאוד התאמצתי לא יכולתי לנצח אותו. שמעתי שרצה ללכת לתחרות שחמט של צה"ל". בבגרותו התעניין ערן בפילוסופיה ובפסיכולוגיה וקרא ספרים רבים בנושאים אלו. לעתים קרובות דיבר על הספרים שקרא, ציטט שורות שלמות מתוכם בעל פה והתווכח עם המשפחה על איך צריך לחיות את החיים. אחיו ציין: "ערן חיפש תמיד את משמעות החיים: את הסיבה לקום כל יום בבוקר, את הדבר שבו יצטרך להתרכז כדי שייתן לו את טעם החיים. … אתגר ומשמעות, וכנראה שהוא לא מצא. … קרא ספרים פילוסופיים, עשה שיחות נפש, הייתה לו משיכה לאנשים עם בעיות, בתהליכים של חיפוש ומצוקה, ועניין באנשים שעברו תהליכים דומים. … הייתה איזושהי הרגשה שלעולם אין מה להציע לו, אין לו לאן ללכת… אין שום דבר שמעניין ומרגש אותו ששווה להתאמץ ולחיות בשבילו, הוא היה אדיש לכל דבר שקשור ברכוש למשל. לא היו לו חלומות. אם היה לו חלום, היה משהו שבשבילו היה רוצה להישאר. הלוואי שהיה לו חלום!" גם דניאל חברו סיפר: "לא היו לערן שאיפות מיוחדות, אני זוכר שהוא אמר לי שהוא רוצה להקים את 'תעשיות גולדשטיין' אבל הוא אף פעם לא החליט מה הן ייצרו". אימו אמרה: "ערן תמיד אהב לחיות את הרגע. מעולם לא זכור לי שדיבר על המחר או על שאיפותיו לעתיד, הוא אהב ליהנות מהרגע". "ערן לא חלם בפומבי," הוסיף אמיל אביו, "הוא היה ריאליסט, אני לא הצלחתי לראות איזה שהם חלומות … כלפיי היה מאוד סגור ולא נתן לי לגעת בו. אני לא זוכר שמעולם ערן חשף את התכניות שלו מעבר לכך שבתקופה מסוימת הייתה לו אמביציה להשלים בחינות בגרות. אם ערן היה רוצה לעשות משהו הוא היה עושה זאת בקלות". "ערן התעניין בנושא המוות מאז שאני מכיר אותו," העיד חברו דניאל, "היה בינינו, בין החברים, הווי ציני כזה של בדיחות על המוות, על הסוף. אלו היו בדיחות שחורות, צחקנו על זה. … ערן היה כל כך מיוחד ויוצא דופן מאנשים אחרים. הוא היה מעין אאוטסיידר … היינו אלופים בלהתפלסף על כל דבר: אנשים, מערכות יחסים, חיים. ערן קרא ספר של פרויד ובעקבותיו התחיל להתעניין בפירוש חלומות. ספר נוסף שערן קרא היה 'ייסוריו של וורטר הצעיר', ספר קשה לעיכול. ביום ההולדת העשרים שלו ערן הרגיש זקן, הוא היה הראשון מבין החברים שהגיע לגיל הזה. … ערן כתב המון שירים, חלקם הגדול היה על מעיין. אני זוכר שהיה ספר שערן החל לעבוד עליו, הוא אסף כל מיני רשימות בשביל אותו הספר." ערן התחיל לכתוב שירים במחברת כבר בכיתה ה'. הוא האזין שעות ארוכות לשירים שאהב: העדיף מוזיקה משנות השישים ושמע בעיקר את הביטלס ואת הפינק פלויד. השיר האהוב עליו היה "Strawberry Fields Forever". הוא לא אהב לצאת לבלות במועדונים, והעדיף לקרוא ספרים, לצפות במשחקי כדורגל, ללמוד לנגן על הגיטרה בכוחות עצמו, לטייל עם הכלבה שלו, מרי, ולהכיר אנשים. אחיו אלון נזכר: "עשינו שני טיולים ביחד, כשערן היה בן שלוש-עשרה, והשני היה שנתיים או שלוש לאחר מכן. טיילנו ברגל מקריית מוצקין לטבעון במשך יום שלם ואחרי כמה שנים שמעתי מחבריו שהוא המשיך לעשות טיולים ארוכים ברגל". אך רוב שעות היום שיחק במחשב, וטל וגיא היו חוברים אליו. "הוא היה איש מחשבים," הם מספרים, "הוא נהג לקחת משחקי מחשב וחשב איך לשפר אותם ולתכנת אותם בצורה טובה יותר". בטרנינג ישן ובשיער פרוע שהזכיר פרופסור מפוזר, נראה ערן כנער אדיש למראהו. רק בשנתיים שלפני הצבא התחיל להקפיד על הופעתו החיצונית. "זו הייתה תקופת השיא שלו," אמרה גלית, "ערן הפך ליפה, שרירי, גידל שיער. לעומת ילדותו שבה לא התעניין במראה החיצוני שלו". חדרו ההפוך-עדיין הפריע מאוד להוריו, בעיקר לאביו, מה שהעיב על יחסיהם. לקראת גיוסו לצה"ל נבדק ערן בדיקות רפואיות מקיפות בשל ניתוח הלב שעבר. הוריו ואחיו חששו שיתקשה להסתגל לשירות, הרי זלזל במסגרות ומעולם לא התמיד בהן. אך דווקא למסגרת הצבאית הנוקשה – הסתגל, נקלט בה יפה והיה מרוצה. משפחתו הופתעה לטובה מהשינוי שהפיח בהם תקווה. אביו אמר: "במסגרת הצבאית זה היה שונה, זה התבטא באחריות שלו מבלי שאנחנו כהורים נהיה מעורבים. הוא היה מכוון שעון לבד בבוקר, מגיע בזמן. … אם ערן קיבל טלפון שהוא מוזעק, הוא היה עוזב את הבית ונוסע לעזור ולתרום". אמנם בטירונות התקשה להתמודד עם המשימות הפיזיות, אבל לאחריה שובץ בתחום המחשבים בלשכת הגיוס בחיפה, בתפקיד מלווה גיוסים, והרגיש שהגיע למקום הנכון. ערן בחר בבסיס פתוח, קרוב לבית, כדי שחבריו והמחשב יהיו נגישים, "מעין דרך להאריך בעוד שלוש שנים את החיפושים ואת המחשבות," הסביר אחיו. היה לו טוב בצבא ולעתים העדיף להישאר לישון בבסיס, אף על פי שלא היה מוכרח. חברים העידו שנראה מאושר. בתמונתו האחרונה הצטלם עם חבריו ליחידה. ערן היה מופנם מאוד ובבערה הפנימית שלו שיתף אך בודדים מבין חבריו, שידעו על מצוקותיו העמוקות, על המאבק הפנימי הממושך. "כל מה שגילית, הפך מהר מדי למשעמם," ספד לו אחיו, "האם מישהו הבין איזה ריכוז תבעה ממך המלחמה שנלחמת מבפנים? עד שנכנעת". כלפי חוץ היה ערן ציניקן, הוא צחק המון ופניו השמחות לא הסגירו אם עוברים עליו ימים קשים. הוריו ואחיו ניסו שוב ושוב להתקרב אליו, לדבר, אבל ערן הדף אותם והסתגר בתוך עצמו. הוא הרגיש כהולך נגד גלי הים עד שלא נותר בו כוח להמשיך, הוא הסתיר היטב את תחושות אי-השייכות ואי-ההתאמה למסגרת. שלושה ימים לפני מותו דיברו איתו הוריו מאוסטריה והוא נשמע שמח מאוד, וסיפר שהוא נרגש לקראת הפגישה באילת עם מעיין חברתו. שלוש שנים בילו ערן ומעיין ביחד למעט פרקי זמן של נתק ביניהם שגם במהלכם היא נשארה במחשבותיו. דניאל חברו סיפר: "ערן ניסה לשמור את מעיין לעצמו ולהרחיק אותה ממני ומן השאר. הוא רצה שהיא תהיה המשהו המיוחד שלו. … זו הייתה מערכת יחסים כל כך מיוחדת, ברמה שונה. … בתקופה האחרונה שהוא ומעיין היו ביחד … ערן היה מאוהב בה באופן מוחלט". במשך כחצי שנה אף גרו זה אצל זה לסירוגין והיו קרובים מתמיד. ביום האחרון בחייו הם בילו במצפה התת-ימי באילת, אבל בחופשתם התגלעו חילוקי דעות ביניהם. כשערן חזר לחיפה, הוא התנדב ללוות גיוס בלשכת הגיוס, חתם על נשק צבאי ולמחרת נטל בו את חייו. ערן נפל בעת שירותו ביום י"ב באב תשנ"ח (4.8.1998), בן עשרים בנפלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין "צור שלום" בקריית ביאליק. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. אימו ספדה לו: "ערן שלי, חלפו שנים מאז הלכת. … אני מתגעגעת לחיוך שלך, למרדנות שלך, לחריפותך, לחוש ההומור שלך, לבלגן בחדר שלך, לווכחנות שלך, לאתגרים שהצבת לי, לדעות המוצקות והעקשניות שלך בכל נושא, לחן ולכריזמה שלך, פשוט אליך".