ביטון, יצחק

יצחק, בן פרחה ויוסף, נולד ביום ט"ו בשבט תשי"א (22.1.1951) במרוקו, ובהיותו בן ארבע שנים, בשנת תשט"ו, עלה עם משפחתו מרובת הילדים לארץ. בתחילה התיישבה המשפחה במעברת חרובית, ולאחר שהמעברה חוסלה, עברה להתגורר בשכונת שביב שבהרצליה. שם למד יצחק בבית-הספר היסודי-דתי "בר-יוחאי", היה תלמיד מעולה וארבע פעמים זכה בתעודות הצטיינות. את לימודיו התיכוניים המשיך בכפר חב"ד, שם למד נגרות, הצטיין בלימודיו וזכה במלגות, כדי שיוכל להמשיך בלימודים. אם כי לא היה הבן הבכור, היה בעל סמכות טבעית, שכל אחיו נשמעו לה. הוא היה הפוסק האחרון ביניהם, ותמיד הקפיד בענייני כיבוד הורים, סדר וניקיון בבית, קיום מצוות ושקדנות בלימודים. את הוריו אהב אהבת-נפש ודאג תמיד לעזור לאמו בעבודות הבית הקשות ובגידול הילדים. יצחק גויס לצה"ל בשלהי יולי 1969. בתחילה היה חבר גרעין דתי שהתיישב בנקודה "חלמיש". לאחר מן הוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו עבר קורס נהג-טנק וקורס מקצועות-טנק. כאשר סיים את שירות החובה בשלהי יולי 1972, לאחר שהשתתף במלחמת ההתשה, נרשמו בתעודות השחרור שלו הדברים הבאים: "חייל טוב. מילא את תפקידו כראוי ובמסירות, ולשביעות רצון מפקדיו". אם כי מפקדיו ביקשוהו שימשיך בשירות הקבע, העדיף יצחק לחזור אל מקצועו האזרחי – הנגרות. הוא עבד באזור הרצליה, היה חרוץ מאוד ועבודתו הייתה לשם-דבר בשכונה. את מרבית רווחיו נתן לאמו, שהייתה טרודה בבעיות פרנסה, ובשעות הפנאי היה בא לעזור לה בעבודתה. מעולם לא התלונן על מצבו הכלכלי הקשה. להיפך: אמונתו בדת עזרה לו תמיד להיות שמח בחלקו, והיה מקיים את המצוות באדיקות. כאשר קרה פעם שנפצע בתאונת-עבודה, היה הוא היחיד בבני משפחתו שחייך ואף הרגיע את אמו המבוהלת. במלחמת יום-הכיפורים שירת כאיש צוות טנק בחזית הצפון. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בקרבות הבלימה הקשים, נפגע הטנק שלו ויצחק נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, שישה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יצחק היה איש צוות טנק מצטיין, ואהוב על כל חבריו;" שר הביטחון דאז, משה דיין כתב: "יצחק היה חייל מסור וחבר נאמן. הוא היה אהוד על כל מי שהכירו". הוריו תרמו ספר תורה וארגז מיוחד לספר, שהוכנסו לבית-הכנסת בהרצליה; בבית-הספר הדתי "בר-יוחאי" שבהרצליה הונצח שמו.