בן ויקטוריה. מייקל נולד ביום ט"ז בסיוון תשנ"ח (10.6.1998) בנצרת.

לאימו של מייקל נולדו עוד בן ושתי בנות, אחים למחצה צעירים שלו – רוני, קסניה וניקול.

כשהיה מייקל בן שנתיים, עברה המשפחה מנצרת לבת ים. הוא למד בבית הספר היסודי על שם נחום סוקולוב בעיר, ובחטיבת הביניים למד בבית הספר "תיכון חדש דרכא".

מייקל היה ילד ונער חברותי. הוא אהב לבלות עם חבריו וגם רצה לעזור ולתרום. כבר בגיל צעיר היו חבריו מבקשים שיסייע להם בקשיים שנתקלו בהם, ומייקל תמיד הצטרף אליהם ונרתם לעזור ברצון. חבריו ובני משפחתו תיארו אותו כנער חייכן – "תמיד עם חיוך".

בצד הבילויים עם חבריו, מייקל שיחק כדורגל בקבוצת "מכבי" תל אביב. שגרת האימונים הייתה אהובה עליו. הוא אהב מסגרות המחייבות השקעה ומחויבות. ואולם בתום כיתה ט' פרש מייקל מאימוני הכדורגל.

בד בבד עם פרישתו מקבוצת הכדורגל, ביקש מייקל לעבור לפנימייה. הוא רצה להתרחק משכונת מגוריו בבת ים כדי להתקדם בלימודים ולהשיג בגרות מלאה. הוא החליט על דעת עצמו להירשם למיונים לכפר הנוער החקלאי "כנות". ויקטוריה אימו סיפרה שעודדה אותו בהחלטתו וליוותה אותו. מייקל היה עצמאי ואחראי, והיא הבינה שהמעבר לפנימייה הוא נכון עבורו ויוכל לקדם את מייקל בלימודים.

מייקל עבר את המיונים ואת מחנה ההכנה שנמשך שלושה ימים והחל ללמוד בכפר הנוער בכיתה י'. הוא למד במסלול משטרתי ועשה בגרות מלאה ומורחבת במגמת קרימינולוגיה וסוציולוגיה.

מילדות אהב מייקל חיות. הוא גידל כלב שהיה כרוך אחריו, וכשהיה מבקר את חבריו, תמיד היה ניגש לבעלי החיים שלהם באהבה גדולה. גם בכפר הנוער היה מייקל ידוע כאוהב בעלי חיים, ובגביע שקיבל שם נכתב שהוא היה "מורעל חיות". הוא תמיד התנדב לטפל בבעלי החיים בפינת החי, ובמיוחד אהב להיות ברפת ולעבוד בה – היא הייתה אהבתו הגדולה.

מייקל עבד ברפת במשמרות ושהה בה שעות ארוכות. בביקוריו בבית בחופשות נהג לספר על חליבת הפרות ועל האכלתן כאילו הפרות היו מרכז עולמו. כשבני המשפחה ביקרו אותו בכפר הנוער, מייקל היה קודם כול לוקח אותם לסיור ברפת ורק לאחר מכן מוביל אותם לחדרו או למפגש עם מורים. מאחר שהשעות הארוכות שבילה בעבודה הביאו את מייקל לידי עייפות מצטברת והוא כבר החל להירדם בשיעורים, מוריו הקציבו לו זמן לשהייה ברפת.

גם בכפר הנוער היה מייקל תמיד מוקף בחברים. אימו סיפרה שלפעמים נדמה היה לה שהוא ממש כמו מגנט. בכל עת היה מישהו איתו והוא תמיד מצא סיבה טובה להיפגש עם החבר'ה, ולו כדי לעזור בדבר-מה.

מייקל השקיע מאוד בלימודים, ובכיתות י"א וי"ב ידע להציב לעצמו גבולות ולהכין את כל המטלות ללימודיו. גם בבית, במהלך החופשות, היה לפעמים מכין שיעורים וכותב עבודות. מייקל נהג לומר לחבריו שבשנים האחרונות בתיכון צריך להשקיע בלימודים, שאם לא כן – "אחר כך מצטערים שהתעודה לא מספיק טובה". הוא אכן הצליח בלימודים, הצטיין באנגלית והרחיב את לימודיו במגמת קרימינולוגיה וסוציולוגיה לעשרים ושש יחידות לימוד.

מורים מכפר הנוער סיפרו עד כמה נעים היה להיכנס לכיתה בבוקר ולפגוש את מייקל מחייך, מקדים ברכת בוקר טוב ולעתים מסייע למורה לשאת ספרים או חומרי עזר לצורכי הכיתה.

מייקל נהנה מאוד משלוש השנים בכפר הנוער "כנות". "אני מרגיש כאילו התרחבה לי המשפחה, וכפר הנוער הוא כמו בית בשבילי", אמר לאימו.

מייקל שלט בשפות עברית, רוסית ואנגלית. אימו סיפרה שדווקא ברוסית לפעמים הרגיש שחסרות לו מילים, אבל בהחלט ידע להקשיב ולנהל שיחות.

בתום לימודיו עבר להתגורר באילת ועבד שם כמלצר בבית קפה וכמוכר בחנות בקניון בעיר. מנהל החנות כתב: "התקופה הקצרה הייתה פשוט מדהימה. היה כיף לעבוד איתו. בכל בעיה תמיד התייצב עם חיוך נצחי ושאלה קבועה, 'כן, איפה צריך עזרה?' בתור מנהל אגיד שקשה למצוא עובדים כאלה. בתור בן אדם, הלוואי שיהיו לי חברים כאלה".

מייקל התרגש לקראת גיוסו והחליט לעשות מאמץ כדי להתקבל לפלוגה מסייעת בחיל השריון. הוא הרבה לדבר על המסלול הזה. מייקל הצליח במשימתו, ולאחר גיוסו ביום 19.3.2017 לצה"ל, החל טירונות בפלוגה המסייעת בבסיס שיזפון שבנגב. הוא קיבל תפקיד של ראש חוליה. כשחזר הביתה לחופשות מהטירונות, היה יושב ומספר על חוויות, על חברים חדשים, על משימות מורכבות שהוטלו עליהם וכיצד הוא הצליח לעמוד בהן.

טוראי מייקל אגרנובסקי נפל בעת שירותו ביום ט"ז בסיוון תשע"ז (10.6.2017), ביום הולדתו, שבועיים לפני מסע הכומתה שבסיום הטירונות. בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אם, אח ושתי אחיות.

על מצבתו של מייקל חקקו בני משפחתו בעברית וברוסית: "אוהבים, זוכרים ומתאבלים".

לאחר נפילתו של מייקל, כתב אחיו הצעיר רוני בהיותו בן חמש-עשרה: "בתוך חדרי אני מסתגר, ורק עליך אני חושב. / יודע אני, שומר עליי המלאך, אותו אחד שאלוהים שלח. / רק אותך אני רואה בין כוכבים / מתפלל שאותך יחזיר לי אלוהים. / הוי אלוקיי, איך קטפת פרח כה יקר, / מתי הוא יחזור אליי? / שמך חרוט בליבנו / לעולם לא תיעלם אהבתנו".

אחותו של מייקל קסניה, בת שלוש-עשרה בנפילתו, כתבה: "כל לילה לפני השינה אני מנשקת את התמונה שלך. לאט-לאט אני מתחילה לעכל שהבן אדם שהיה המודל שלי לחיקוי לא יחזור. אנסה להמשיך אותך ולהגשים לך את כל החלומות. אני מקווה שאיפה שתהיה, תמיד תהיה מאושר".

בת דודתו של מייקל כתבה: "התמונות שלך תמיד עליי. מתגעגעת לחיבוקים שלך ול'הצקות' שלך ולאהבה שלך. אתה נורא חסר עם החיוך הקבוע ועם ה'שטויות' שלך".

חבר קרוב של מייקל כתב: "אני לא נוטה לזכור חלומות בדרך כלל. אבל יש חלום אחד שאני תמיד מתעורר בסיומו ומרגיש שמשהו לא טוב קרה. אני מתעורר תוך כדי אמירת השם שלך, מייקל. בכל פעם אני משחזר ומבין שנזכרתי בעוד אחד מהימים הרבים שבילינו ביחד. אני כל כך זוכר את הימים והשעות המשותפים. אחרי שהלכת התחילו לי כל הפחדים. מייקל, תשמור עלינו מלמעלה בזמן שאנחנו נלחמים. סליחה שלא הצלחנו להשאיר אותך איתנו, בחיים. מייקל, זכור אותי, א