תמרי, שמואל

בן צבי והלנה. נולד ביום ה' באב ת"ש (9.8.1940) בירושלים. אביו צבי נפל בהגנה על ירושלים במלחמת-הקוממיות וכשנה לאחר נפול אביו נתייתם מאמו וארבעת הילדים – והוא ביניהם – גדלו בבית דודם (אחי-אמם) – תחילה בקיבוץ טירת-צבי והחל משנת תש"י בירושלים. שמואל למד בבית-הספר היסודי לדוגמא על-שם עוזיאל בירושלים ואחרי שסיים את לימודיו שם רכש את ידיעותיו התיכוניות בבית-הספר על-שם ליפשיץ שבבירה. עוד בהיותו תלמיד בבית-הספר היסודי נתבלטו כשרונותיו האינטלקטואליים. הוא הצטיין בתפיסה מהירה וחריפה, בכושר ניתוח מעמיק ובהגיון שנון. לאלה נצטרפו כושר-הבעה מבריק (בכתב ובעל-פה) ואף כשרון דידקטי מעולה. אך לכשרונות אלה, שבהם זכה שמואל מלידה, נוספו תכונות אישיות נעלות שהעידו על בגרות נפשית שהיה בה כובד-ראש, אחריות ופכחון. מעולם לא היה מקדים דיבור או מעשה למחשבה מתוך ביקורת עצמית ושיקולי-דעת. לכן היו בגישתו לכל בעייה או משימה שיטתיות ויסודיות. רוח חברית למופת היתה בו שהתבטאה במסירות אין קץ לחבריו כיחידים ולכל מסגרת חברותית שאליה השתייך. את מכלול כשרונותיו העמיד שמואל תמיד לשירות- הכלל ולא עשה אותם קרדום כדי להשיג בו יתרונות אישיים לעצמו. מנהיג לחבריו היה ולא משום שנדחק ל"עסקנות" כי אם חבריו ומדריכיו, שהכירו במעלותיו, הם שהעמיסו את צרכי הכלל על שכמו. ואכן, כחבר מסור ב"בני-עקיבא" (עד לשחרורו מן הצבא) נטל חלק בפעולות הוועדות ובהנהלת הסניף ולימים גם נשא בעול ההדרכה. בינואר 1958 גויס לצה"ל ויצא לנח"ל במסגרת גרעין "אמונים". במשך כל תקופת שירותו הצבאי ב"אימונים", בהיאחזות ובמשק, היה הוא הדמות הבולטת שבגרעין ובמלאו את תפקיד מרכז-הגרעין התבלטו בגרותו הנפשית, כשרו להתמודד עם בעייות גדולות כקטנות – ושוב מתוך יסודיות ועקביות, במסירות ובאחריות. מתחילה התכוון שמואל להצטרף למשק אלא שסיבות אישיות הביאוהו, לאחר השחרור מן הצבא, אל ספסלי החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. שמואל נמשך למקצוע זה גם בשל האתגר האינטלקטואלי הכרוך בו וגם משום שזהו תחום של עשייה שבאמצעותו אפשר לתרום לטובת-הכלל. שמואל עבד במשך כל תקופת-לימודיו כדי לפרנס את עצמו ואת המשפחה שהקים ואף כי היה דחוק בזמן הצטיין בלימודיו. אך בטרם סיים את לימודיו לתואר הראשון B.A.)) בכלכלה ובסטטיסטיקה נתמנה לעוזר הוראה ובטרם סיים את לימודיו לתואר השני M.A.)) החל להרצות בחוג לכלכלה שבשלוחת האוניברסיטה בתל-אביב. בתום לימודיו היה עיסוקו העיקרי של שמואל במחלקת המחקר של בנק ישראל בירושלים. כאן הוטלה עליו אחריות גדולה בהיותו מפקד על כתיבת פרקי הדין-וחשבון השנתי של הבנק בתחום התעשייה. אדם ויהודי כאחד היה שמואל, מופת כחבר ומופת כבעל וכאב. את מאורעות חיינו ראה כאדם מאמין. הוא היה משוכנע דרך משל, בגורם הנסי שבנצחון ישראל במלחמת ששת הימים וחדור אמונה היה כי עתיד עם ישראל לשוב למורשת אבותיו ומסוגל היה להערים נתונים עובדתיים למען הוכיח את אמיתות הדברים שבהם האמין. אך לא בשלימות ההכרה בלבד הסתפק שמואל כי אם בשלימות המעשה. את כל המסקנות המעשיות שהסיק מעקרונותיו ומאמונותיו היה מקפיד להגשים בפועל ממש. דברים שנהג בשמירתם הקפיד לקיים גם במצבים הקשים ביותר – באימונים, במלחמה ובקווים (אחרי שגויס לצה"ל), וכשם שהיה שלם עם אלוהיו כך היה שלם עם עמו ועם מדינתו. כל פגם ועיוות בחיי החברה והעם היה גורם לו כאב והוא היה מבקר קשה כל מה שנראה לו כליקוי או מחדל. בנייה שהיתה מכערת את נוף-ירושלים היה בו כדי לצער אותו ואף מהלכים מסויימים במדיניות-החוץ, שהיו מנוגדים לאינטרס הלאומי היו מעוררים את זעמו לא פחות. אך ביקורתו לא היתה הרסנית כי היא היתה מלווה הצעות של דרכים ושיטות אלטרנטיביות. גם כחבר היה שמואל למופת, בהיותו מוכן תמיד להושיט יד עוזרת, גם ליחידים וגם לכל מסגרת חברתית אשר אליה השתייך. יש שהיה מוכן לעזור לחבר לשאת רהיט כבד וכן היה מוכן להקדיש מזמנו מוך סבלנות בהכנת חבר לבחינות-בגרות במקצוע שהיה מתקשה בו. אין פלא איפוא ששמואל הפך לחייל למופת. את שירותו במשך שנים רבות ביחידה קרית, בחטיבת- הצנחנים, ראה כדבר ברור מאליו. הוא לא ניסה לעבור ליחידה אחרת ולא ביקש שחרור מאימון זה או ממשימה אחרת, כי אם גייס את כל כוחותיו הנפשיים כדי ללמוד את החומר הניתן במסגרת האימונים וכדי לבצעו בשלימות וביסודיות. בפברואר האחרון לחייו סופח שמואל לצוות מרגמה; כיון שזה לא היה מקצועו בצבא הוטל עליו התפקיד של סחיבת פצצות והגשתן – ובמשך זמן קצר למד את כל הנדרש לשם הפעלת המרגמה וכינונה; כה מהירה היתה התפישה, אשר נתברך. הוא הבחין בין זהירות ואחריות, בין פחדנות לזהירות, בין גבורה המתחייבת ממילוי תפקיד ובין "חברמניות" שיש בה משום הרפתקנות הגוררת אסונות; אך בעצם פעולותיו הזהירות והאחראיות ביותר מצא את מותו; זה היה ביום ל' באב תשכ"ח (24.8.1968) כאשר נפל במילוי תפקידן בבקעת הירדן. הניח אשה, בת ובן קטנים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים, שם הובא לקבורה גם אביו אחרי מלחמת-הקוממיות. בספר "צנחנים מסיני עד גולן" בהוצאת חטיבתו מוזכר שמו. תולדותיו ודבר קרבו האחרון הובאו בספר "נזכור" שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי.