בן שמואל ורות תמיר (כצנלסון). נולד ביום ג' בשבט התש"י (21.1.1950) בתל אביב. הוא למד בבית הספר היסודי "ניצנים" ברמת גן, אחרי כן למד שנתיים בבית הספר התיכון "אוהל שם" וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון "כל ישראל חברים" על שם רוטשילד ("אליאנס") ברמת אביב. מילדותו בלט בדוד צירוף מיוחד של מגוון כשרונות מעולים, דקות רגש, כוח רצון עז וענוה רבה. הצטיינותו במדעי הטבע וביחוד בכימיה, פיסיקה ואלקטרוניקה, כושר החשיבה שלו והניתוח ההגיוני המעמיק והמבריק – התמזגו אצלו מיזוג מופלא עם בקיאות בספרות, אהבה לשירה ורגישות לאמנות, ביחוד למוסיקה. עוד כשלמד בבית הספר העממי ובבית הספר התיכון, התרשמו מוריו מרצינותו הבלתי מצויה, מיכולת הריכוז הנדירה שלו ומאצילות הנפש שנתגלו בכל הליכותיו ומגעיו עם נערים ועם מבוגרים כאחד. מקוריות מחשבתו, תבונתו רחבת האופקים, הנאמנות והחוש לצדק, שהפעימו אותו בכל דרך חייו, ייחדו אותו והטביעו את רישומם העז על כל מי שבא אתו במגע. חבריו והקרובים היו משתאים תמיד מחדש על פיקחותו, שנינותו, חוש ההומור האנין שלו, טוב לבו ותחושת החובה שלו, אשר עם היותו מאופק, לא יכול היה להצניע אותם. כשדיבר בשם בוגרי מחזורו, בני כיתות י"ב, בטכס סיום הלימודים בבית הספר התיכון מיד לאחר תום מלחמת ששת הימים, סיים דוד את נאומו בדברים אלה: "העולם התרגל לראות בנו מדינת ננס, עם קטן ומצומק, חסר עצמיות, התלוי בחסדי יהודי הגולה והמעצמות. העם – והנוער – הוכיח שיעור קומתו האמיתי מהו; מיהו גדלו הטבעי של העם היהודי. שמירה על גודל טבעי – הוא תפקידנו, תפקיד דור זה – – " דוד גויס לצה"ל בראשית פברואר 1968 והתנדב לשרת בחיל האויר. כאשר נשאל, אם בהתחשב בכשרונותיו העיוניים הבלתי רגילים לא ייטיב לעשות אם יצטרף לעתודה האקדמית, או ישרת בחיל שיגרתי יותר – שלוש שנים בלבד – השיב על כך, ללא מליצות: "אם אני יכול לעשות משהו שמישהו אחר אינו יכול – אני צריך לעשות את זה". הוא סיים את קורס הטיס בנובמבר 1969. מפקד בית הספר אמר עליו: "דוד היה משכמו ומעלה, בזכות תכונותיו התרומיות ומחשבתו הבהירה והצלולה; היה גבר מוכשר; פיקח, אמיץ, חרוץ, מסור, ובעל רצון עז. . . ". מפקדו הישיר בבית הספר לטיסה קבע: "היה לו ראש זהב ורצון ברזל". דוד אהב את הטיסה, את המרחבים הגדולים, את נופי ארץ ישראל הנפרשים לעיני הטייס. הוא אהב מאוד להלך בארץ ברגל, אולם לאחר שהרבה לטוס, היה נוהג לומר כי ממרומים לומדים לאהוב את ארץ ישראל אף יותר מאשר בסיורים. "ירושלים יפה שבעתיים מן האוויר", היה חוזר ואומר. כשנפל דוד, כתב עליו המשורר אורי צבי גרינברג בשירו "אזכרה": "שכזה הרגשתיו, ושכזה אהבתיו. כנאמן לבית אביו ואמו, כן היה נאמן ומתמיד בדבקות למטרת שליחותו, ובה מצאה נפשו כוח רצון שלמעלה מכוח גופו: לעשות במנגנון הכלי הכבד אשר קיבל בידיו. את שמי הארץ מדד בתבונת כפיים – ובאהבה – כי בכך ובשכל טוב בחר לשרת". בימי שירותו הגיע דוד לדרגת סגן והיה קברניט-מטוס. הוא השתתף במבצעים נועזים, גם מעבר לקווים, קיבל על עצמו תפקידים מיוחדים בפיתוח אמצעי לחימה, ומפקדיו הדגישו, כי ביצע אותם "באופן מושלם". מפקד הטייסת שלו צפה לו עתידות בתפקידי פיקוד, אף כי דוד עצמו תכנן ללכת ללמוד מדעי הטבע, לאחר שיסתיימו חמש שנות התנדבותו לחיל האויר. אף שהחשיב מאוד את שירותו בצבא ואת תפקידו בחיל האויר, כמעט לא לבש מדים מחוץ לשעות התפקיד. בכל חייו הקצרים והעשירים הרבה לדרוש מעצמו ופחות מן הזולת, אשר כלפיו גילה תמיד הבנה וסובלנות. אישיותו העשירה והמגובשת, כשרונותיו הרב-גוניים, התרבות ששפעה ממנו, יושרו הצרוף וסגולותיו האנושיות הלבביות והמקרינות, עוררו כלפיו – עוד מנעוריו – חיבה ואהבה, יחד עם רחשי כבוד, דרך ארץ, התפעלות וציפיה רבה. ביום ט"ו בתמוז תשל"א (8.7.1971), בשובו ממשימה חיונית, נפל דוד יחד עם תשעה מחבריו, בעת מילוי תפקידו, כאשר מסוקם התרסק. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים שכה אהב. נשיא המדינה, זלמן שזר, ספד לו באמרו: "אהבתי את העלם הענוג והנבון והקשוב והנועז הזה, רבות סימלה לי דמותו האצילה והמבטיחה – – – כאשר נפרדתי ממנו בחנוכה – והוא היפה, העדין, והחכם, והצנוע שבחבורה – פחדתי פתאום לראות את מצחו 'אולי זה השה לעולה". ככתוב: 'ממיטב הצאן'. ונחרדתי. ומתוך חרדה רבה נפרדתי". בית ספר שדה שהוקם למרגלות הר סיני קרוי על שמו – צוקי דוד; ובחוף דקלה בפתחת רפיח, שנקרא על שם דוד וחבריו "חוף העשרה", לא הרחק מן המקום בו נפל מסוקם, הוצב סלע שחם ענק לזכרם – "גלעד העשרה;" המושב הסמוך נקרא על שמם "נתיב העשרה;" פרשת חייהם ומותם הונצחה בספר, שהוצא לאור על ידי המשפחות ונקרא "העשרה".
