תמיר, יצחק
יצחק, בן מרים ומרדכי תמיר-ליפסקי, נולד ביום כ"ב בתשרי תשי"ג (12.10.1952) בקיבוץ תל-יוסף. ילדותו של יצחקל'ה – כך קראו לו – עברה עליו בנועם, בחיוך תמידי על פניו ובעינים קורנות מאושר. היה אהוב על כולם בחברת הילדים ובבית-הספר, והשתדל תמיד להושיט יד עוזרת וליטול חלק בכל פעילות. לא קל היה לו להסתגל לתנאי המשמעת בבית-הספר, ולא פעם גילה אותות התמרדות וחוסר השלמה עם המוסכם והמקובל במסגרת הלימודים. עם זאת לא אבד חינו בעיני חבריו ובעיני מחנכיו והוא זכה לידידותם. הניסיון להעבירו למסגרת אחרת בבית-הספר החקלאי בחדרה לא עלה יפה. געגועיו של יצחקל'ה לבית ולמשפחה לא עמדו בתנאי המרחק מן המשק, מהחברה ומהמשפחה. בפרוץ מלחמת ששת-הימים עזב על דעת עצמו את כותלי בית-הספר והגיע לבדו לתל-יוסף באומרו שמקומו בשעת חירום זו בקיבוץ, מקום שם יוכל לעזור במשק ולהחליף את החברים המגויסים בעבודותיהם החיוניות. חריצותו בעבודה הייתה ללא גבול ומסירותו הייתה בלתי רגילה. ענף העבודה שהעדיף על פני האחרים ובו אהב להשקיע את מרצו, היה ענף הכותנה, שעבדו בו גם אביו ואחיו הבוגר. גם לאחר גיוסו לצבא, היה מקדיש כל חופשה לעבודה זו, ודאג לעזור לחברים ולשמוח על כל התקדמות במשק ובענף. בימי חופשתו האחרונים למד להפעיל קטפת-כותנה ושאיפתו הייתה להשתלב מיד בצוות מפעילי קטפות הכותנה, לכשישוב הביתה מן השירות. תוכניות רבות היו לו עוד ורעיונות רבים הגה לקראת תום שירותו בצה"ל. אף אחת מהן לא זכה להגשים. הוא נפל ביום שאמור היה להשתחרר מן הצבא. אמרו עליו חבריו בצבא: "תמיר היה חבר. לא מאותם החברים שאתה מכיר מילדות ואתם התבגרת. הוא היה חבר ורע בצבא, למסעות אלונקות מתישי כוחות, מבחני מנהיגות ומצבי לחץ. דמות בלתי שגרתית ויוצאת דופן הייתה דמותו, מן האדם שחולם ופותר חלומו. אדם שחושב ומבצע. להאמין כי הכל ייתכן וברבות הימים להוכיח הן אפשר. שופע ביטחון עצמי. צועד ללא מורא לקראת כל אתגר…". "גאים על שזכינו להיות במחיצתך, על שהיכרנוך, יחיד ומיוחד הנך בלבותינו, לבבות שידעו חברות וריעות". במלחמת יום הכיפורים השתתף יצחקל'ה בקרבות הבלימה בסיני, בתפקיד רב-סמל פלוגתי ביחידת חרמ"ש. בשלושת ימי המלחמה עד לנפילתו עסק בפינוי פצועים משדה הקרב. רבים החיילים הפגועים, אשר נחלצו משדה הקטל הודות ליצחקל'ה והנגמ"ש שלו. אך אתו עצמו המר הגורל, וכאשר נפצע נותר בודד בשדה. יצחקל'ה נפל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) בהיותו באזור אבו-ואקיפה. כמעט חמישה חודשים התענתה משפחתו באי-ודאות לגבי גורלו, לאחר שהוכרז כנעדר. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות שבקיבוצו. השאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. הוריו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי בני משפחה וחברים על דמותו
