תמיר, יוחנן

בן זאב ודבורה. נולד ביום ב' בתמוז תרצ"ז (11.6.1937) בהרצליה כיוון שההורים היו שניהם אנשי-עבודה נאלץ הילד ללמוד איך להיות עצמאי עד מהרה. בהגיע יוחנן לגיל-הלימודים למד בבית-הספר היסודי אשר בהרצליה וסיים את לימודיו בו. בחופש הגדול היה נוהג לעבוד כדי שיהיו לו דמי-כיס. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי למד שנה אחת בבית-הספר המקצועי "מכס פיין" בתל-אביב, אבל לאחר- מכן הצטרף למוסד החינוכי של קיבוץ בית-השיטה אשר בו סיים את לימודיו התיכוניים. הוא היה תלמיד טוב, נער אחראי, עובד חרוץ וחביב על הכל. מבוגר היה ברוחו מרוב חבריו ורציני מטבעו, אך למרות בגרותו ורצינותו ניחן בחוש הומור בריא וחיוך-תמיד ריחף על שפתיו לכל אדם שפגש. בתקופה ההיא שהתה בבית- השיטה חברת-נוער שיוחנן טיפל בהדרכתה וגם בכך גילה כשרון ואחריות וחניכיו אהבוהו והעריכוהו. היה עורך עמם יחד טיולים ובים; גם במסגרת כיתתו היה אוהב לטייל הרבה ומכאן נובעת אהבתו הרבה לנוף-הארץ. עם סיימו את בית-הספר נתקבל יוחנן כחבר במשק בית-השיטה ובאוקטובר 1955 גויס לצה"ל ונמנה עם הסיירת של חטיבת "גולני". מאוחר יותר עבר קורס מ"כ וחזר לסיירת. זמן מועט לפני מערכת סיני, כאשר נתקבלו בארץ הטנקים דגם AMX, נבחרו חיילים מצטיינים מכל היחידות כדי לעבור קורס של מפקדי-טנקים; יוחנן היה אחד מהם מאז ועד יום נפלו. הוא שירת בחיל שריון. לפני שמלאו לו 20 שנה לקח לו אשה – והוא עדיין בשירות סדיר – ובגיל כ"ו היה כבר אב לשלושה ילדים. לאחר ששוחרר מן השירות הסדיר בשנת 1958 חזר לבית-השיטה; במשק עבד באסם ולמרות גילו הצעיר היה אחראי על רוב העבודה שם, אולם לאחר שנה עזב, בשל סיבות אישיות את המשק יחד עם משפחתו והשתקע בקרית-מוצקין. בתחילה עבד כטרקטוריסט, לאחר-מכן ב"סולל בונה" אך שאיפתו לעצמאות לא נתנה לו מנוח. הוא עבר לעבוד ב"קבוצת-חול" מתוך תקווה להתקדם בחיים ומאוחר יותר עבר לקבלן פרטי לעבוד שם. במסגרת-עבודתו עבד בכל מקום: בצפון במוביל-המים הארצי, במפעלי הפוספטים בדרום – ובכל כבישי-הארץ. למרות עבודתו הקשה, כדי לפרנס משפחה גדולה, מעולם לא נשמעה כל תלונה בפיו. בעל נאמן היה ואב מסור לילדיו ובשעות-הפנאי המעטות שהיו לו ידע לשעשע אותם ולהדריך אותם, ואין ספק שהקנה להם ערכים רבים שישמשו אותם בהיותם גדולים. יוחנן אהב מאד לטייל; כן אהב את הים. הוא חיבב מאוד האזנה למוסיקה קלאסית. המלחמה לא היתה אהובה עליו ובטוב-לבו התנגד לכל אלימות, כי החיים היו קדושים בעיניו. גם לערבים לא היה לו יחס של שנאה ובמסגרת-עבודתו עבד אתם; לא אחת היה בדעה שיש לשפר את תנאי-חייהם. כן קיווה שיבוא יום קרוב והשלום ישכון בין העם הערבי ובינינו. אולם למרות דעותיו והשקפותיו, כאשר נקרא לדגל לפני מלחמת ששת הימים והוא נוכח שיש צורך להילחם ביעילות, יצא בלי כל היסוסים. במכתבי התקופה שקדמה למלחמה כתב ש"המתיחות רבה אך מוטב שנה של מתיחות מאשר יריית כדור אחד וקרבן אחד". בפרוץ המלחמה היה עוד יוחנן בצפון ובמכתב שהגיע לאחר נפלו כתב: "כאן אנו בטוחים יחסית. יש לנו במה להגן על עצמנו ובמה להתקיף את האויב, אבל לכם יש רק לרדת למקלט, להשתדל לא להיות מותקפים בפניקה". אך למחרתו הועבר הגדוד לחזית הירדנית. גדודו השתתף בקרב על ג'נין, כבש את טובס והתקדם לתוך שכם. במבואותיה המערביים של שכם עלתה מחלקת-הטנקים, אשר יוחנן היה הסמל שלה, על מארב של גדוד פטונים ירדניים ותוך דקות מספר פגעו בכמה מהם. בקרב זה נפגע יוחנן פגיעה ישירה; התותחן והנהג הספיקו לקפוץ החוצה אך לא יוחנן שמצא את מותו בתוך הטנק; זה היה ביום השלישי לקרבות המלחמה, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967). הניח אשה, שתי בנות ובן. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בעפולה ולאחר-מכן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בהרצליה. זכרו הועלה בחוברת שהוציאה המועצה המקומית קרית-מוצקין לזכר הבנים שנפלו.