בן-עמי, בן אסתר ומשה, נולד ביום א' באייר תשי"ב (26.4.1952) בקיבוץ מזרע וסיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בקיבוצו. בניק, כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו וידידיו, היה בן בכור להוריו, שחזו על בשרם את השואה במזרח אירופה. הוא זכה בתשומת לב מיוחדת ובאהבה רבה מהוריו. כבר כילד ניכר בו, שהוא חושב על מעשיו ומכלכלם בתבונה. בניק היה חדור ערכים של אהבת הארץ ושל אמונה בצדקת המטרה הנעלה של היותנו פה. כבן קיבוץ מלידה הכיר את הטבע המיוחד לארצנו, התמצא בשמות של פרחים, של עצים ושל חיות הבר. בכיתה א' התחיל לקרוא מכל הבא ליד. במיוחד עניינוהו ספרי האנציקלופדיה, והוא נהג לרבוץ שעות על גבי שעות שקוע בקריאה והיה זוכר את שקרא לפרטי הפרטים. גם ספרים אחרים קרא בלהיטות של "תולעת ספרים". הידע העצום שרכש בתחומים שונים הפתיע לא פעם את מחנכיו ואת הילדים בקבוצתו, שלא תמיד ידעו איך להגיב בשעת ויכוח על נימוקיו ההגיוניים, המלווים בדוגמאות, שלא שמעו עליהן מעודם. לא פעם מצא את עצמו משתעמם, פשוטו כמשמעו, בשיעורים בבית הספר, שכן "הוא כבר קרא על זה מזמן". בבית-הספר התיכון היה לעלם גבה קומה, בעל השקפת עולם ברורה ומיוחדת לו. הוא קבע לעצמו דרך להבחין בין טוב ורע, וגיבש לו מערכת אידיאלים מנומקת וחיובית. בגלל רצינותו היו פניו חתומות בתו של בגרות, ומי שלא הכירו היטב ראה בו אדם מבוגר מכפי גילו האמיתי. בניק היה מעורה ופעיל בחיי החברה של קבוצתו. הוא השתתף בשיחותיהם, ארגן טיולים ועזר בעריכת מסיבות. מנעוריו הצטרף כחבר לתנועת "השומר הצעיר", ואהב את הפעולות השונות במסגרתה. במשך שנתיים, בגיל שש-עשרה ושבע-עשרה, שימש מדריך תנועתי לבני הקבוצה הצעירה ממנו בשנתיים בלבד. הוא הוביל אותם לטיולים, לימד אותם אורחות מוסר ויחסי חברה תקינים, סיפר וקרא להם מספרים שונים, והם אהבוהו וראו בו דמות להערצה. גם מוריהם היו פונים אליו בבקשת עצה לגבי ילד זה או זה, משום שהוא – כמדריך – יכול לשוחח עם חניכיו על כל בעיה ביתר חופשיות וקרבה. בניק חלם לשרת בחיל קרבי. באחת משיחות החברה בשנת הלימודים האחרונה אמר, שהוא חולם על כך משום שחונך על ברכי המסורת הקיבוצית המלמדת לחפש בצבא תפקיד קרבי ולא "לתפוס ג'וב" קל ונוח. יחד עם זאת ציין, שלא יהפוך לעולם ללוחם-מריונטה עיוור וחסר מצפון. הוא ישאף להיות מונחה תמיד בהחלטותיו ובמעשיו, על-ידי חוש הצדק שלו. לא פעם הרהר גם באספקטים השליליים שבשירות הצבאי ואמר, שהשירות כיום אינו כשהיה פעם: "חוייה "ספורטיבית" של שנתיים. עכשיו זה נמשך שלוש שנים ומי יודע כמה עוד, והוא חש מחנק כלשהו, בראותו שמות של חברים ומכרים בתוך מסגרות שחורות בעיתונים. בן-עמי גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970. הוא לא היה קיצוני בשאיפתו להצטרף ליחידת שדה לוחמת, שכן ראה את שני צדי המטבע ובחר, כדרכו, במה שנראה לו חשוב וחיוני יותר. מה גדולה הייתה אכזבתו כשנסתבר לו, שנקבע לו פרופיל נמוך מכדי להצטרף ליחידה שבחר. הוא שלח מכתב לסמכויות הצבא, ערער ולבסוף ניצח והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס קצינים ובקורס לקציני שריון הוצב כמפקד מחלקת טנקים ביחידה של חיל השריון. ביחידתו עשה את המוטל עליו במסירות וביעילות ומפקדיו העריכו אותו כקצין בעל ידע מקצועי וכושר הדרכה יעיל, מוכשר ואהוד. הוא ידע לכבד את הזולת, ותמיד שימש דוגמה לפקודיו, ורכש חברים רבים, מבין רעיו ששירתו אתו. עם רובם מצא שפה משותפת והם העריכוהו על שהיה שלם עם עצמו בתפקידו ובביצוע המשימות שהוטלו עליו. במלחמת יום הכיפורים השתתף בניק בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בסיני. בלילה שבין השישה לשבעה באוקטובר, נלחמה מחלקתו בקרבות באזור צומת איסמעיליה, כאשר נודע לו כי הטנקים של מפקד הפלוגה ושל מפקד המחלקה השנייה נפגעו באש הכבדה של המצרים. בלי להסס חש סגן בן-עמי עם צוותו לחלצם ונפגע במהלך פעולת החילוץ. הוא נפל ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוצו, במזרע. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הוענק לו ציון לשבח על לחימתו האמיצה, ועל אחוות הלוחמים שגילה, ותעודת הציון לשבח ניתנה לבני משפחתו.
