אורי, בן רחל ורחמים זיגדון, נולד ביום ג' בתשרי תרצ"ט (28.9.1938) בחיפה. הוא סיים את לימודיו היסודיים בעיר הולדתו, ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר האקסטרני בנהריה. עוד בטרם נולד אורי, נפרדו הוריו. האם לא יכלה לעמוד במעמסה ומסרה אותו לסבתו האלמנה, שהפכה לדמות המרכזית בחייו, והחליפה את אביו ואת אמו מכל הבחינות. היא הייתה בת למשפחה ספרדית ותיקה ומושרשת בחיפה מדורות, וברוב תושייה פירנסה את עצמה ואת הסמוכים אל שולחנה, השפיעה עליהם אהבה ורוך, וטיפלה בהם במסירות ללא גבול. מנעוריו התרגל אורי להיות עצמאי. הוא היה יוצא לבית-הספר אחרי שסבתו כבר יצאה והשאירה בשבילו את תרמילו, ארוחתו ובגדיו. כשהיה חוזר מלימודיו, עדיין הייתה הסבתא בעבודה, והוא נותר לבדו שעות ארוכות ולמד להעסיק את עצמו. באותם ימים נתגבשו אצלו תכונות השקט והאיפוק, שציינו אותו. אורי אהב את סבתו והעריץ אותה על כל אשר עשתה, ותמיד חלם לעשות למענה, כדי שתגיע למנוחה ולחיים שלווים. הוא עשה חיל בלימודיו, היה תלמיד מעולה וספורטאי מצטיין. בשנת 1953 הגיע לקיבוץ גשר-הזיו במסגרת ההכשרה הצעירה, שם השלים את חינוכו וגם למד את מקצוע המכונאות. בקיבוץ רכש חברים רבים, וכשהגיעה שעתם להתגייס, הקימו הוא וחבריו גרעין כדי ללכת יחד לנח"ל. אורי גויס לצה"ל בשלהי דצמבר 1955. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה ובקורס חובשים מחלקתיים, הוצב בתפקיד חובש קרבי ונהג-מכונאי ביחידת צנחנים. במהלך שירותו השתתף בקרבות מבצע "קדש", וחברים ששירתו איתו סיפרו עליו, שהיה כל כך נלהב במילוי תפקידו עד שלא החמיץ שום הזדמנות להתנדב למשימות, וקפץ בראש לכל מקום של סכנה. אורי היה אדם פתוח לרעיונות, ויחד עם זאת ביישן מעט, ובעל קסם אישי רב, אך בתוכו פנימה היה סוער, והתבלט הרבה לגבי דרכו בחיים. עם תום שירותו הסדיר, חזר לחיים אזרחיים בקיבוצו ולעתים היה נקרא לתקופות של שירות מילואים פעיל. הוא המשיך בלימודים בתחום ניהול מוסכים ושמאות רכב, ויחד עם זאת עבד בענפי המשק השונים, התרכז בניהול המוסך ואף פיתח אותו והרחיבו לקליטת עבודות-חוץ. בקרב חניכיו מ"כפר-גלים" זכור אורי כמדריך מיוחד במינו. הוא הגיע אליהם בסערה על אופנועו, "עם בלורית עצומה ושפם גדול ממנה", כולו בטוח בעצמו ומלא מרץ. "היה בו משהו מסקרן, משהו אחר ושונה, שלא היה במדריכים קודמים. הוא לא נדנד בהרצאות מדיניות, ששיעממו את החבר'ה בגיל ההוא, אלא פנה לכיוון ההרפתקני יותר של "קומזיצים" וטיולי-פתע, ושל שיחות מלב אל לב על בעיותיו של כל אחד מחניכיו". הם העריצו אותו על מראהו החסון ועל כושרו הספורטיבי, אהבו את חיוכו הממזרי, והעריכו את נכונותו לעזור, בלי להתחשב באנרגיה שהיה משקיע כדי לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. הוא גם הפליא לרקוד. בשנת 1965 נשא אורי לאישה את חברתו ירדנה, ובשנת 1966 נולד בנו בכורו ברק. בשנת 1968 נולד בנו השני צור, ובשנת 1971 נולד בנו שחם. אורי אהב את ילדיו ואת אשתו בכל מאודו, הקדיש להם תשומת לב וחום רבים, וכתב עליהם ביומנו. כשנמצא במילואים או בעבודה רחוק מהבית, היה נוהג לכתוב לכל אחד מהם מכתבים מלאי געגועים ואהבה, ושיתף אותם בכל אשר עבר עליו. בשנת 1973 יצא עם משפחתו בשליחות לקניה לשנת עבודה במקצועו. כשנודע לו על פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, מיהר ועלה על מטוס היוצא לישראל. הוא רצה להיות לעזר, להיות במרכז הענינים החשובים באמת. המטוס היה עתיד לעבור מעל לוב, אבל זה היה סתם "פרט קטן" בעיניו. במלחמת יום הכיפורים השתתף אורי בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) נפגע אורי ונהרג בזחל"ם, שנכנס עם הכוח הראשון לתוך העיר סואץ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגשר הזיו. השאיר אחריו אישה ושלושה בנים. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אורי היה מתנדב מלידה… חבר טוב, שידע להשרות אווירה נוחה במצבים הסוערים ביותר… הוא תמיד בקו הראשון, במקום הקשה והמסוכן ביותר…" קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו, ואשתו הנציחה את שמו בפסל ברזל, שעוצב מכלי עבודתו.
