תירוש, יובל

בנם של חגית ואבינועם. נולד ביום כ"ה באב תשמ"ד (23.8.1984) בגבעתיים. אח לאלון ולעומר. בהיותו כבן שנתיים וחצי עברה המשפחה לגור ברעננה, וכאן גדל יובל והתחנך, רכש חברים רבים, ניגן, יצר והתאמן, קרא וחקר, חווה ונהנה. את ראשית חינוכו קנה יובל בבית הספר היסודי "הדר". "ילד נחמד, חכם וטוב בלימודים," תיארו אותו החברים בספר המחזור, "תמיד נמצא כשזקוקים לו אחרים. הוא מוכשר בכל התחומים (ספורט, נגינה ולימודים), וגם יש לו הרבה חברים!" כישוריו של יובל, תפיסתו המהירה והסקרנות המפותחת שגילה הובילו לאבחונו כמחונן, שיחד עם לימודיו הרגילים השתתף בתכנית ההעשרה למחוננים. המשך לימודיו היה בחטיבת הביניים "אלון". החל מכיתה ח' למד בתוכנית לימודים לתלמידים מצטיינים במתמטיקה המסיימים 5 יחידות במבחני הבגרות בכיתה י'. בבית הספר התיכון "מור מטרו ווסט" למד יובל במגמה הריאלית ונבחן בחמש יחידות גם במקצועות פיזיקה ומחשבים. כמו כן, נבחן בכיתה י"א כדובר אנגלית, הגם שמשפחתו אינה "דוברת אנגלית" וסיים את חוק לימודיו בהצלחה. יובל היה חברותי וטוב לב, חייכן ובעל חוש הומור. פתוח לעולם, סקרן, ערני ונלהב – "הכי חכם והכי מוכשר," כך אומרת מירי, בת המשפחה, ששרטטה את דמותו: "שיער בהיר-בהיר ועיניים חומות-חומות וחיוך עם המון שיניים צחורות – וגומה. עם משקפי שמש על הראש וסנדלים של טיולים על הרגליים." מוזיקה, אמנות וספורט היו חלק מחייו של יובל. הוא ניגן בקלרינט וכשהפסיק לנגן המשיך לשמוע שירים ומוסיקה בדיסקים ובמחשב. אח"כ הלך יובל לחוג במרכז האומנויות שם נהנה לצייר, לכייר ולפסל בחומרים קלים ובפלסטלינה; יובל שיחק כדורסל בקבוצת "מכבי רעננה עירוני". "בכל יום לפנות ערב היה לובש בגדי ספורט, לוקח כדור ויוצא לשחק במגרש הכדורסל הקרוב לבית". כספורטאי ובעל כושר גופני מעולה התלהב יובל מסקי וסנובורד בחורף. בילדותו עם המשפחה וכשהתבגר גם עם חבריו. העיסוק בספורט כלל גם טניס שולחן בבית, ריצות למרחקים ארוכים וסקי מים. עם זאת הספיק לקרוא ספרים ולאכול במסעדות, שבהן אהב לנסות מאכלים שלא הכיר. במעגלי חייו פגש יובל אנשים רבים, ויצר קשרים מצוינים. אדם קשוב היה, חושב, ועצמאי בדעותיו. "הוא אף פעם לא היסס לבטא דעה ולחפש את ההיגיון בדעה אחרת," מספר אבינועם, אביו. "לדידו, שום דבר לא היה מובן מאליו." ומוסיף עומר, האח הצעיר: "הוא תמיד ניסה להבין את העולם שסביבו, ואיך מתנהלים דברים." . אלון מציין, ועומר מסכים עימו, כי יובל נהג להתווכח על דעותיו ועל עמדותיו, ועם זאת הקפיד לשמור על כבוד הזולת. עוד אומרת מירי: "בשלווה פנימית ורוגע אין-סופיים היית יושב בשקט ומקשיב לכולם. ממתין לתורך לדבר. ותמיד אמרת דברי טעם בקול הרציני שלך שתמיד מהולה בו טיפת צחוק, ואז היית מחייך מכל הלב – חיוך גדול ויפה ובוהק." אימו אומרת: "יובל היה בהיר מחשבה וברוך כישרונות אך צנוע, מלא שמחת חיים, הקדיש תשומת לב לאנשים ולכן אהבו אותו. גם בבית התעניין בכל אחד מבני המשפחה וכשהיה צריך לתת יד אפשר היה לסמוך עליו כי יעשה זאת". יובל התגייס לצה"ל ב-8.4.2003. ראשית דרכו הצבאית הייתה בחיל הים, בקורס חובלים. בהמשך חתר לשרת בסיירת "יעל" שביחידת "יהל"ם" – יחידת הנדסה למשימות מיוחדות של חיל ההנדסה, התקבל לגיבוש, וסיים בהצלחה את מסלול ההכשרה הקרבי של היחידה היוקרתית. שיאו של המסלול היה בתרגיל המסכם, שבסיומו הגיעו הלוחמים החדשים להר קרן נפתלי ועברו בשער מיוחד, סמל לכניסתם ליחידה. בנוכחות של קצין הנדסה קרבית ראשי, המפקדים, הלוחמים וההורים, קיבלו לוחמי צוות "אשל" – צוותו של יובל – את סיכות הלוחם ואת דרגות הסמל. וכך כתב יובל בדוא"ל לאחיו אלון, שטייל באותה עת בדרום אמריקה: "ההגעה לטקס הייתה באמת נפלאה. לא יכולנו לצפות לקבלת פנים חמה יותר מהלוחמים, ומכל היחידה (שלא לדבר על ההורים והחברים) " "שנה וחצי שירת ב"יעל" והיה מאושר", אומרת אמו של יובל. "מצב רוחו היה מרומם, תמיד עם חיוך על הפנים. הוא אהב את המשימות הלא קלות ואת חבריו מהצוות, והרגיש כי הוא ממצה את השירות הצבאי." ואמנם, יובל נהנה משירותו, אך עיניו כבר היו נשואות קדימה, לתקופה שלאחר השחרור. מספר אחיו אלון: "באחת השיחות האחרונות שלנו אמר לי יובל שהוא כבר מחכה לאזרחות. שהוא מחכה לחיים מעשיים ויצירתיים. אבל הוא לא הספיק כלום." מסע חייו של יובל הסתיים באורח טרגי ביום כ"ה באייר תשס"ה (3.6.2005), שבוע בלבד לאחר שהוסמך כסייר "יעל" והיה ללוחם מהשורה ביחידת "יהל"ם". באותו לילה יצאו הוא וחבריו הלוחמים לחגוג את סיום המסלול, ובהתאם למסורת הנהוגה ביחידה, ערכו מסיבת שתייה ביער "קדימה" שבשרון. איש לא צפה את סיומה הנורא של המסיבה – ומותו של יובל לאחר שלקה בהרעלת אלכוהול. באתר המסיבה לא שהו רופא או חובש, ואיש לא השגיח כי החיילים יימנעו משתיית יתר. כמות האלכוהול בגופו של יובל לא הותירה לו סיכוי. לצוות מגן-דוד-אדום שהוזעק למקום, לא נותר אלא לקבוע את מותו. "יובל לא ידע ששתיית אלכוהול מרובה עלולה לגרום לקריסת מערכות בגוף ולמוות," קובעת האם. "והלוואי שהצעירים ילמדו ממותו הטרגי של יובל וידעו שיש שקיימת סכנה ששמה 'הרעלת אלכוהול'. שגם אלכוהול ממית." יובל, עוד לא בן עשרים ואחת במותו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שברעננה. על המצבה נכתב כי מותו היה "בעת מילוי תפקידו". השאיר אחריו הורים ושני אחים. על קברו ספדה לו טל, בת הדוד: "מה הטעם בהספדים? כל ההספדים נשמעים דומה, מלאים קלישאות, פורטים על נימי הרגש ומכאיבים. הלוא כולם מתים מות קדושים טרם זמנם. ולספר עליך זה כל כך מיותר, כי מי שלא הכיר אותך לא יתפוס את גודל ההחמצה, ואת כובד האובדן, ומי שזכה להכיר אותך לא זקוק לתיאור מילולי ולתזכורת של מי שהיית וחדלת להיות. אהבתי אותך, כולם אהבו אותך. איך אפשר לא? … צפינו לך גדולות ונצורות: כיאה למי שכבר בכיתה י' לקח קורסים במתמטיקה באוניברסיטה וניחן בשילוב נדיר של מוח מבריק ולבביות, חיוך כובש וטוב לב. אבל מה הטעם? כל המילים שבעולם – אפס קצהו של מי שהיית. … החלק שנכרת מאיתנו לא יצמח מחדש, והחלל שבתוכנו לא יתמלא לעולם. מעתה נהיה Amputated family, (בתרגום: משפחה שנגדע חלק ממנה) ולכאב הפנטום אנחנו רק מתחילים להתוודע." אלירן, חברו מצוות "יעל" ספד לו: "יובל, או UV כמו שאדם קורא לך, או 'פתיל', כמו שדני ואלון כינו אותך. … אני כאן בשם הצוות כדי להיפרד מחלק מאיתנו, ממך. אנחנו עוד רחוקים מלעכל. מצפים לראות אותך מופיע עם איזו מסקנה חדשה שהגעת אליה בשבת, לשמוע את הצחוק המופרז שלך. … הזענו יחד, דיממנו יחד, זחלנו יחד, סחבנו יחד ואחד את השני. לא התיימרת או חיפשת משהו מעבר למה שקיים, הסתפקת במה שיש, מיצית אותו ונהנית ממנו. הכול היה לך ברור ומתוכנן. דיברנו על המוות, התייחסת בעליצות לעריצות שנותנים למת. במקרה שלך אין עליצות, אנחנו מעריצים אותך." במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ: "… מפקדיו של יובל מספרים כי היה לוחם מצוין ופיקח אשר הפגין רמה אתלטית גבוהה. יובל היה אדם דעתן וחכם אשר שמחת החיים שכה אפיינה אותו הקרינה על כל סובביו." מדי שנה בשנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, נערך טקס אזכרה לחללי בית הספר התיכון "מטרו ווסט". ביום הזיכרון תשס"ו-2006 עומר אחיו הצעיר נשא דברים, בפני תלמידי כיתות י' המחזור שמתחתיו: "… יובל נהרג לפני כמעט שנה, במסיבת סוף מסלול של יחידתו, סיירת 'יעל', ביער 'קדימה'. סיבת המוות הייתה הרעלת אלכוהול – שמשמעה עודף אלכוהול בדם. אילו יובל היה מודע לכך שקיימת תופעה כזאת – שאפשר למות משתייה, הוא בוודאי לא היה שותה בכמות שהייתה אפילו קרובה לסיכון, אך כמו רובנו – הוא לא ידע. וכאן אני רוצה לחשוף אתכם לתופעה של הרעלת אלכוהול, בתקווה לגרום למקרה של יובל להישאר נדיר כמו שהוא. ויובל לא היה אלכוהוליסט או שותה באופן מופרז, אלא בריא לגמרי כמו כל אחד מכם. אבל במסיבה שבה השתתף השקו בוגרי היחידה את הלוחמים החדשים בכמויות של אלכוהול, בצורה שהייתה נפוצה בצבא עד אז, וזה הכריע אותו. לכן, אם אכן תצאו לשתות בקרוב, או כשתהיו בצבא, או כשתהיו מבוגרים, תזכרו בבקשה את המקרה של יובל, ותזכרו שלא טוב להפריז בכלום, וגם אלכוהול שנצרך בהגזמה יכול להיות מסוכן. ואם אפשר להוסיף כאן עוד איזה מוסר השכל – זו דרך ראיית העולם של יובל – אל תקחו שום דבר כמובן מאליו – תתעמקו במה שהולך סביבכם, תחשבו למה אתם עושים כל דבר שאתם עושים – ותחקרו את העולם." באותו יום זיכרון התפרסמה באתר האינטרנט "מקושרים" רשימתו של איתי: "ביוני 05 מצא את מותו במסיבת סוף מסלול חבר יקר שלי, סמל יובל תירוש, כתוצאה משטות קריטית. מאותו רגע כבר הבנתי שלא ידעתי כאב מהו ואובדן מהו עד אותו יום ארור. עד שזה פוגע בך אתה לא מבין מה זה. וזה פגע בצורה הכי ישירה שיכולה להיות. מאותו רגע שמחה היא לא שמחה, צחוק הוא לא צחוק וחיים הם לא חיים. מנסים להמשיך הלאה אבל יודעים שמישהו חסר פה. רובנו השתחררנו כבר והתחלנו את חיי האזרחות, אבל אנחנו יודעים שהשארנו מישהו מאחור והוא לא יחזור יותר. היום, כשיגידו את שמו ב'יד לבנים' בטקס, אני ארגיש מכה בלב כמו בכל פעם שאני שומע את השם יובל…" ועוד כתבה מירי: "… איך אהבת לחיות, יובל, אהבת את החיים ובגדול, ונהנית מכל דבר, גם כשקשה. אהבת לאכול, ולשתות, ולנהוג, ולצחוק, ולעשות הכול בכיף ובהנאה. אפילו בצבא, בתקופות שהיו לך פחות נעימות ויותר קשות – לא מש החיוך מפניך. והעיניים הגדולות שלך תמיד ברקו וצחקו. … יובל, היית הכי קרוב למושלם שאני מכירה. ולא היה דבר בך שלא אהבתי. או שמישהו מאיתנו לא אהב. ואתה בטח עדיין מושלם." בטקס האזכרה ליובל במלאות שנה לנפילתו ספדה לו טל, בת הדודה: "… לפני שבועיים הגיחה לעולם נעמי שלנו. בלילות האחרונים שלפני הלידה שנתי נדדה ועלו בי הרהורים על הורות. … בפעם הראשונה הבנתי למה האימהות שלנו תמיד דואגות כל כך: איך אדע אם חם לה מדי או אולי קר? אם היא רעבה או שהבטן כואבת? וככל שתגדל ותהיה תלויה בי פחות כך יגדלו הדאגות. למה אני מספרת לך את כל זה? כי התחלנו במסע שבו כל אבן דרך תהפוך את נעמי לעצמאית יותר ולאדם בפני עצמה. לאט לאט היא תתנתק ממני – זה טבע הדברים וזו דרכו של עולם. כל הורה מייחל לגדל ילד שהופך לעולם ומלואו, למרות שזה כרוך בתחושת אובדן מסוימת. אתה בטח מבין לאן אני חותרת – אתה התרחקת מאיתנו יותר מדי וברגע אחד ניתקת מאיתנו לתמיד. לא השלמנו עם האובדן. לא עיכלנו את לכתך לבלי שוב." בהספדו של אלירן, מ"יעל" אמר כך: "… עברה שנה, שנה שבה גדלתי להיות בגילך. שנה שעברה לנו מהר מאוד, אולי מהר מדי. בערך עכשיו דברים שהיו נראים לך רחוקים, דאגות קטנות שהיו מתחילות להטריד אותך, השחרור, אחרי השחרור, העובדה שכל החבר'ה שלך מהבית מתחילים ללמוד, דברים שעוד חשבת עליהם אז, במסלול. הייתי רוצה לשמוע את התכנית שלך עכשיו, עד כמה היית מרחיק לכת. בטח זה היה כולל לסגור את הפינה הקטנה של פרנסה והשכלה בחמש השנים הקרובות, ואז לחיות את כל השאר כמו שצריך. … הרבה שאלות עולות אצלי, שאת כל אחת מהן הייתי רוצה לשאול אותך, או לפחות לקבל את תגובתך. … היית אומר לי שאני מבזבז את הזמן, אך בכל זאת אני יודע שהיית בסופו של דבר טורח לנסח בשבילי איזו תשובה מספקת (אותך לפחות). … יש דברים שאני עדיין לומד ממך." יאיר הקריא באזכרה את מה שכתבו במשותף, אלון וליאור והוא עצמו, כולם החברים הטובים של יובל מבית הספר: "תירוש, קשה לנו להתבטא, מה שנגיד לעולם לא יתאר את כל מה שאנחנו מרגישים. … הולכים עם האצבע המאשימה קדימה, לא משנה לאן ואל מי, לצבא, לחבר'ה שהיו שם, אלינו – אליך. בינינו אתה עדיין קיים … תמיד תהיה בן עשרים, אנחנו כבר לא. תמיד תהיה חייל, אנחנו כבר לא. … אמנם יובל איננו, אבל הוא תמיד יהיה איתנו." דבריו של עומר: "… היום, כל מה שנותר לי מיובל זה הניסיונות העקביים למנוע מהזיכרונות שלו להתפוגג, לקשר אותו לדברים שקורים לי, לספר עליו לאנשים – כדי שימשיך עוד להיות חלק מהחיים שלי, ולהתענג על זה שכשאני מסתכל על עצמי במראה אני יכול לראות קצת את הפנים שלו מחייכים אליי." הטרגדיה שאירעה במסיבת סיום המסלול של סיירת "יעל" עוררה הדים נרחבים בציבור ובתקשורת. כתבות רבות התפרסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, וגולשים רבים הביעו את זעזועם העמוק מלכתו של יובל. בעיתון "במחנה" התפרסמה כתבה גדולה שנשאה את הכותרת "המסע האחרון של יובל תירוש", ותיעדה את התרגיל המסכם, המסע האחרון של יובל. בעקבות האסון הופסק הנוהג של מסיבות השתייה ביחידת "יהל"ם", ובהוראת הרמטכ"ל פורק צוות הלוחמים "אשל" וננקטה שורה של צעדים משמעתיים חסרי תקדים כנגד כל שרשרת הפיקוד של היחידה: מפקד הצוות הודח; מפקד פלגת "יעל" סיים את תפקידו; מפקד היחידה קיבל הערה פיקודית ממפקד זרוע היבשה; כך גם מפקד פלגת ההכשרות ומפקד צוות הלוחמים. כן הנחה הרמטכ"ל לקיים מסע הסברה מקיף ונרחב בצה"ל שיצביע על הסכנות שבצריכת אלכוהול, ולהגדיר אמצעי ענישה ואכיפה חמורים נגד מי שיחרוג מהנורמות המצופות.