תימן (טיימן), משה

בן אברהם ואטל. נולד ביום ז' בשבט תש"ה (21.1.1945) בעיר אומסק אשר בסיביר. כאשר נתבשרה המשפחה שמלחמת-העולם השנייה נסתיימה החליטה המשפחה לעזוב את סיביר ולחזור לפולין. אל מקום מוצאה, ועברה להתגורר בעיר יליניה-גורה אשר בפולין; משה היה אז כבן שנה ומחצה. למחרת הובאו בני- המשפחה, עם עוד כמה משפחות, אל בית הקהילה היהודית אשר בעיר ובמשך הזמן הפכה לאחת הפעילות שבה. בקטנותו היה משה שובב גדול. הוא מצא עוד כמה חברים בעלי טמפרמנט כשלו וביחד היו עושים מעשי-קונדס בסביבה. משה ואחיו הצעיר החלו לקבל חינוך יהודי ופולני כאחד וחגגו את חגי היהודים והחגים הנוצרים יחד עם כל תושבי-המדינה. במשך הזמן התחברו לכמה ילדים פולנים שגרו באותה שכונה והחלו להכיר את המלה "יהודי" מפי נערים מבוגרים או מאנשים במצב של שכרות; לא פעם היה משה חוזר הביתה ובגופו סימני-מכות כתוצאה מפגיעות שפגעו בו כיהודי. בהגיע שעתו של משה להתחיל בלימודים שלחו אותו הוריו לבית-הספר מחוץ לשכונה; בית-ספר זה היה טוב יותר ברמתו מזה אשר במקום. אך לא בשל כך בלבד שלחוהו לשם; סיבה נוספת היא שרצו להרחיק אותו מפרחחי-השכונה שמשה היה קשור בהם בלב ונפש וידע ידעו כי הם יהיו לו למכשול בלימודיו. כיון שמשה היה ילד מוכשר לא היה צריך להקדיש הרבה זמן ללימודים. לכן החליטה אמו לשלוח אותו לקבל שיעורי נגינה בפסנתר. למרות שלא התמיד בשיעוריו המוסיקליים לאורך זמן, גילה שליטה יפה בכלי מאוחר יותר. בשנת 1956, לאחר מיבצע סיני וההתקוממות בהונגריה והרגשה מתיחות פנימית בפולין, לחמו קומוניסטים פטריוטים כנגד הקומוניסטים האינטרנציונליים בשאלת המחלוקת ביניהם האם להמשיך להיות גרורה של רוסיה או ליצור דמות חדשה של פולין, וכתמיד, במצבים מתוחים כאלה, היו תולים את האשם ביהודים. זו היתה הסיבה העיקרית שההורים החליטו לעזוב את פולין ולעלות לארץ. בשנת 1958 ניתן היתר-יציאה למשפחה והיא יצאה לוינה בדרכה לארץ. כאשר הגיעה המשפחה לארץ התפרק התא המשפחתי: המשפחה התגוררה במעברת קרית-טבעון, משה ואחיו הצעיר "אומצו" על-ידי הדודה והדוד שהיו חברי משק יגור ושני הילדים הגדולים המשיכו בלימודיהם האקדמיים מחוץ לבית. המעבר מחיי-משפחה סגורים לחיים בחברת ילדים בקיבוץ היה קשה לשני הילדים הצעירים בייחוד בגלל זרות השפה והריחוק מן ההורים המפנקים כיון שהאב עבד בסביבות חיפה עברו ההורים לגור בקרית-מוצקין. המבוגרים בבנים השלימו את לימודיהם והצעירים גם הם השתלבו בחיי הקיבוץ. רק בשבתות היו נפגשים כולם בבית-ההורים או בקיבוץ. עם עבור השנים המשיכו הצעירים ללמוד בכיתות-ההמשך. במשה החלה להתגבש הנטייה לאמנויות היפות: הוא נהג לצייר בשביל יומני-הקיבוץ והקדיש זמן רב להאזנה למוסיקה קלאסית. כאשר סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון יצא עם שאר חבריו להקים ולבנות מחדש את הנקודה יד חנה (סנש), שבה נעשה לאחראי לתיקוני החצר וחשמלאות המשק נוסף לעבודתו כחקלאי. תקופה זו היתה תקופת-אושר בחייו ובהגיעו הביתה אל ההורים וליגור היה מרבה לספר על חוויות המשק הנבנה. בנובמבר 1964 גויס לצה"ל, ואחרי לבטים קשים ומאבקים בבית- ההורים ובמשק החליט להתנדב לחיל-האויר כחניך בקורס טיס. אחרי כל הבדיקות הרפואיות והמבחנים הפסיכוטכניים, כאשר נתקבל לקורס, היה משה מאושר ממש. במשך שירותו עלה בסולם-הדרגות והגיע לדרגת סגן. לכשהגיעה תקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, היה מרובה המתח במשפחה כי שלושת בניה ששירתו בצבא ולא הגיעה מהם שום ידיעה. את חוויותיהם מהמלחמה סיפרו טפין-טיפין בחזרם מן המלחמה והן היו מרות מאד. לאחר סיום המלחמה התחיל משה לדבר על בנית קן משפחתי משלו אך לא עשה תכניות לטווח ארוך. הוא לא ידע בבירור אם ימשיך לשרת שירות-קבע, אם יפנה לעבודה בתעופה אזרחית, או יצא ללמוד לימודים גבוהים. מצב-רוחו היה שפיר והוא ציפה למועד-חתונתו בכליון עיניים. גם בגדים נאים רכש לו לרוב, היה יוצא לבלות ולהתבדר – ולא חשב על העתיד, כאילו השתדל ליהנות מחייו עד כמה שיכול. בימים ההם היה שוקע במחשבותיו, נתון כולו להגיגיו, מפטיר דברים סתומים ולא פירש אותם ובשתי ידיו היה דוחה כל מחשבה על העתיד. פעם הביא אתו הביתה תמונה, בה הצטלם עם עוד כמה מחבריו הטייסים – והעיר בהיסח הדעת: "אני האחרון בהם". תמונה זו לא נתנה לו מנוח ודומה שזו עוררה בו חשש שהוא לא יימלט מגורלם של שניים מחבריו הטובים. ואכן ביום ז' באדר תשכ"ט (24.02.1969) נפל בשעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בחיפה. מפקד-הטייסת כתב במכתב-תנחומיו להוריו בין השאר: "משה היה אחד הנערים האהובים ביותר בטייסת שלנו. היה בו תום וחן של נוער שטרם התבגר, חיוך מבויש, והרבה מאד רצון ללמוד, להתקדם ולהצליח. הרגשתי בו איך היה נלחם על מנת לשפר יותר ויותר את ביצועיו ואת כשרו להשיג תוצאות. כולנו חיבבנו אותו משום צניעותו, ענוותנותו וטוב-לבו… הוא היה לנו רע וחבר, טייס מסור ואדם". מאז נפלו נערכו ארבע תערוכות-ציור לזכרו, פרי מכחולו של אחיו, ד"ר חיים טיימן; הראשונה היתה בירושלים; השניה – במשק יגור (ובה הציגה גם עדה כספי – קרובת-המשפחה, תכשיטים מעבודת-כפיה) ושתי הנוספות נערכו בקרית-מוצקין ובקרית-חיים. ב"שלושים" לנפלו הוציא יגור את עלונו "יומן יגור" המוקדש למשה ובשנת תשל"א הוציא הקיבוץ ספר לזכרו הנושא את שמו.