בן בראי ופרדה. נולד ביום ח' בניסן תשל"ב (16.4.1972), בעיר צלמטי במחוז סימייאן, באתיופיה, בן רביעי למשפחה בת שמונה ילדים. המשפחה הגיעה לארץ בעליה בלתי-ליגאלית בשנת 1980, לאחר שעברה מסע של תלאות וייסורים עד שהתגשם חלום העלייה. בהיותו בן שמונה יצאה המשפחה לדרכה מאתיופיה. במשך חודשיים הלכו ברגל מאתיופיה לסודן, בדרכים לא דרכים, וסמואל התנהג כ"פנתר", לא התלונן על כאבים או על רעב. סמואל גדל במשפחה חמה ואוהבת. אחיו הגדולים גידלו ועטפו אותו בחום ובאהבה. סמואל היה ילד שקט ונוח, שמנמן ונמוך קומה, ובפניו העגולות טבועה לה נקודת חן. את אהבתו לטייל מימש כבר בגיל שמונה, כשיצא לרעות את הכבשים והפרות במקומות רחוקים ושב הביתה רק לעת השקיעה. אף פעם לא התלונן על עבודה קשה ולא על הקושי לקום מוקדם בבוקר. בהגיעה לארץ, התגוררה המשפחה באופקים. במשך שלושה חודשים למד סמואל באולפן בבית-הספר "אביר יעקב" ומוריו ציינו את קליטת השפה המהירה שלו ואת השתלבותו הקלה בקרב חבריו ללימודים. לאחר מכן נקלט בכיתה ב' רגילה, וכבר בלט ביכולתו הלימודית ובכשרון הציור שלו. בשנת 1983 עברה המשפחה להתגורר בבאר שבע וסמואל למד בבית-הספר הדתי של חב"ד. היה תלמיד חרוץ, והחבר'ה סיפרו, שבאחת ההזדמנויות אמרה לו המורה בכיתה: "שמואל, אתה תלמיד למופת, אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לך נשיקה". שמואל, כמו תמיד, חייך בביישנות. בכיתות ז'-ח' למד בישיבת "נווה הרצוג" באשדוד. לבקשתו, עבר ללמוד בפנימיית "ימין אורד" בעקבות אחיו הגדול, מנשה, ושם סיים את לימודיו התיכוניים. סמואל היה נער חברותי, אהוד על חבריו, ומוכן תמיד לבוא לעזרתם. בכל מסלולי לימודיו רכש לו חברים חדשים והם נהגו לכנותו "שימי", קיצור השם שמואל. בגלל הריחוק מהבית, בתקופת לימודיו התיכוניים בפנימייה, הפך לאדם בוגר ועצמאי. הוא היה בחור חסון וחזק, פעלתן וחברותי ואת מרצו הרב השקיע במשחקי הכדורגל עם החבר'ה. כישוריו האומנותיים באו לידי ביטוי בציור. מאז ומתמיד אהב לצייר בזמנו הפנוי ובייחוד הרבה לצייר נופים, דמויות, בעלי חיים וסמלים, הקשורים לחייו ולסובב אותו. בבית תלויה תמונת הכפר האתיופי ובית המגורים של המשפחה, שצייר מן הזיכרון, והם נראים אותנטיים כל כך. שימי גילה עניין מיוחד בהיסטוריה של ארץ ישראל והרבה לקרוא עליה בספרים. היה מעורה במתרחש בארץ, חיווה את דעתו בנושאים אקטואליים ובנושא הסכסוך הערבי-ישראלי וטען, שחשוב שנוכיח לשכנינו שאנו חזקים ומאמינים בדרכנו. סמואל דאג למשפחתו ולכל סובביו, ניסה לתת ולהעניק כל מה שרק אפשר והבטיח, כדרכו, ש"הכול יהיה בסדר". קשר מיוחד היה לו עם אחיו מנשה. "הוא היה חברי הטוב ביותר. הייתי בשבילו אבא ואמא, כי בתקופה הקשה באתיופיה היינו שנינו רחוקים מהבית ומהמשפחה", מספר אחיו. סמואל הקדיש את מיטב שעותיו והקריב רבות למען חבריו ובעיקר למען משפחתו. בחור אופטימי היה והאמין בשלום ובדו-קיום. הוא חלם להקים משפחה, ללמוד, להתבסס ולפתוח עסק עצמאי, לאחר השחרור מצה"ל. חלומות שלא זכה להגשים. לקראת גיוסו, עם תום לימודיו, לא התלבט הרבה בבחירת המסלול הצבאי. בבית-הספר המליצו בפניו המורים להתגייס ליחידה קרבית וגם אחיו, ששירת בסיירת הצנחנים, שימש לו "מודל". הוא בחר, אפוא, להתנדב לצנחנים ולהיות חייל קרבי. באמצע חודש יולי 1991, התגייס סמואל לשירות חובה בצה"ל והתנדב לצנחנים. לאחר המסלול המקובל הוצב כחייל בפלוגה המסייעת. היתה בו נחישות להצליח בתפקידו ולהיות חייל טוב. ואכן, חבריו בצבא, מספרים שהיה חייל שקט וממושמע, אהוב על כל חבריו ומפקדיו ובמצבים קשים ביותר היה ידיד אמיתי להם. סמואל התעתד לצאת לקורס קצינים, וימים ספורים לפני פציעתו עבר את מבדקי הקצונה. ב-12.5.1993 נפצע סמואל אנושות בהיתקלות עם חוליית מחבלים בשכם. הוא נדקר על ידי מחבלים בחדר המדרגות המוביל לעמדת תצפית על גג בניין בכיכר השעון, לאחר מאבק ממושך, עם סכין בלחיו רץ סמואל עד לשער הבסיס שם התמוטט. הוא נפטר מפצעיו ביום כ"ח באייר תשנ"ג (19.5.1993). בן עשרים ואחת היה בנופלו. גם בשעה שנאבק על חייו, עודד את בני משפחתו וחבריו ואמר, כמו שנהג לומר תמיד, "יהיה בסדר". סמואל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות – צביה, מיטל ועדנה וארבעה אחים – מנשה, משה, דוד ואהרון. על מצבתו נחקק: "נפל בקרב בשכם". סמואל הועלה לדרגת סמ"ר לאחר מותו. בדברים לזכרו כתב מפקד המסייעת: "תוך זמן קצר למדת כי תפקידך החדש הוא נדבך חשוב ומרכזי בחיי הפלוגה, בכל מעשיה ובמגוון פועלה כפלוגה מובילה בגדוד, וידעת לגייס כשרונותיך הרבים לביצוע כל פעילות ברמה הגבוהה ביותר. ידעת לשלב כושר מבצעי, לויאליות למערכת ולמפקדים והבנת הזולת, עם נכונות לעזור בכל רגע ללא גבול". גדודו, גדוד "צפע", בסיוע הסוכנות היהודית ועיריית רמת גן, הוציא לזכרו חוברת זיכרון.
