תורן (טרון), טוביה

טוביה, בן רגינה ואריה ז"ל, נולד ביום כ' בטבת תרצ"ט (11.1.1939) בלודז' שבפולין. בעודו תינוק עברה משפחתו לגור בגיטו, לאחר כיבוש פולין על-ידי הגרמנים. כל אימי השואה עברו עליו, אך למזלו הצליחה המשפחה להשאר יחדיו ולהינצל. באוקטובר 1948, לאחר שנתיים של סבל וטלטולים במחנות פליטים באוסטריה ובגרמניה, זכתה סוף סוף המשפחה לעלות ארצה. חבלי הקליטה היו קשים. עוני, מחסור ועבודה קשה היו מנת חלקם של ההורים ושני ילדיהם. המשפחה התיישבה בחיפה וכאן סיים טוביה את לימודיו בבית-הספר היסודי "מרכז", אחרי-כן המשיך ללמוד בבית-חינוך תיכון. כשעקרה המשפחה לתל-אביב סיים טוביה את לימודיו התיכוניים במגמה הריאלית בבית הספר התיכון-עירוני ד'. מילדותו אהב את הספורט והרבה להשתתף בתחרויות בבית-הספר ובפעולות אחרות הקשורות בספורט. טוביה גויס לצה"ל באוגוסט 1957 והוצב לחיל השריון. הוא עבר את מסלול האימונים כאיש צוות טנק, אחרי-כן התמנה למפקד טנק. לימים עבר קורס קצינים וסיים את שירותו הסדיר כמפקד מחלקת טנקים, בדרגת סגן. לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר נשא אישה, עבר לגור בחיפה והחל ללמוד בטכניון. הוא סיים את לימודיו כמהנדס ובשנת הלימודים האחרונה אף שימש מורה לפיסיקה ולמתמטיקה בבית-הספר "הריאלי" בחיפה. הוא המשיך את לימודיו לתואר השני ובאותה שנה שימש גם כמורה בבית-הספר להנדסאי מיכון חקלאי "יד נתן" וגם כאסיסטנט בטכניון. בשנת 1968 מונה למנהל "יד נתן" ובתפקיד זה כיהן שנתיים. בשנת 1970 מונה למנהל בית-הספר "בסמ"ת" שליד הטכניון. מנסיונו למד טוביה שיהודים חייבים לבטוח בכוחם ואל להם לסמוך על איש. לכן ראה בצה"ל מבטח יחיד לעם בארצו ונתן לצה"ל ממיטב אונו. מסלול הקידום שלו בצבא כאיש מילואים היה מרשים. בתום שירותו הסדיר היה סגן ופקד על מחלקת טנקים. במלחמת ששת הימים כבר היה מפקד פלוגה ובמלחמת יום הכיפורים כבר שירת כמג"ד שריון. טוביה הצטיין ביחוד בתחום העשייה. "הוא היה מן הנחשונים", אמר עליו אחד ממורי בית-ספרו. מעולם לא נהג לספר על מה שעבר עליו בשנות ילדותו, אולם אלה השאירו את רישומן עליו ועצבו למעשה את אופיו ואת דרך חייו. חרד היה לגורל המדינה ונהג לתת ביטוי לכך כשנשא דבריו בפני תלמידיו בבית-הספר. "אילו היו רבים כמותו בצבא", אמר עליו חבר לנשק משנים רבות, "לא היה בא עלינו אסון מלחמת יום-הכיפורים. המדינה ניצלה בזכותם של מפקדים ולוחמים כטוביה. הוא הנהיג את אנשיו כמפקד מעולה, ברגעים קשים ומרים ואכן בזכותו ובזכות שכמותו ניצלנו. חייליו העריכוהו בזכות אומץ לבו, יושרו וכושרו להנהיגם. הם ידעו שאין כמוהו מחמיר וקפדן בכל מה שנגע לכושר הלחימה, לתחזוקה של הנשק והטנקים. בעניינים אלה מעולם לא ויתר. רבים חשבו שהיה איש צבא בכל רמ"ח אבריו ושאהב את חיי הצבא, אך לא כן היה. הוא פשוט דאג לחוסנו של הצבא, בידעו שזה מעוזו של העם היהודי". טוביה קיבל לידיו את ניהול בית-הספר "בסמ"ת", שעה שבית-הספר היה על סף משבר. איש לא האמין שהמנהל הצעיר, שהיה כה שונה מהטיפוס המקובל של מנהל, יוכל להתמודד עם הבעיות הקשות שעמדו לפניו. אך הוא עמל וטרח בשקט ובמרץ ותודות ליסודיות שאיפיינה את גישתו לפיתרון בעיות, ובזכות שיקול הדעת שלו, הצליח להשליט סדר ולקבוע מסגרות חדשות לעבודה היום-יומית, וכך הביא את המוסד לידי פריחה ושגשוג. הוא היה סבור כי כמנהל בית-ספר מחובתו לדעת על כל המתרחש בין כתליו ולהתמצא בכל תחומי החיים בו. ואכן, לא היסס להעמיק וללמוד כל בעיה מיסודה. לפיכך תמיד היו הכרעותיו שקולות ונכונות. הוא הפך להיות חלק מנוף בית-הספר, ואם כי נראה כאדם קשוח לפעמים, לא היה כמותו מוכן לעזור, להקל ולסייע בפועל ובעצה טובה. בשלושים וארבע שנות חייו הצליח להעפיל בשלבי הפיקוד בצה"ל מזה ובמערכת החינוך מזה, כשעוד נכונו לו גדולות בתחום החינוך והוא מלא תכניות לעתיד. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יצא עם גדודו לחזית רמת הגולן, לסייע בבלימת השריון הסורי. הוא זכה להשתתף בבלימתו, בהדיפתו ובהבסתו, אך שילם את מחיר הניצחון בחייו. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) נפל טוביה מפגיעת רסיס של פגז והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. השאיר אחריו אישה ושני בנים, אם ואח. לאחר נופלו הוציא בית-ספרו לאור חוברת לזכרו של טוביה ובה מדברי חבריו, תלמידיו ואוהביו על דמותו ועל פועלו; בבית-הספר "יד-נתן" נקרא חדר התרבות על שמו ובבית-הספר "בסמ"ת" נקרא על שמו אולם הספורט.