בנם של מרסל ואלברט. נולד ביום י"ח באדר תשמ"ו (13.3.1982) בעפולה. אח לחיים ועינב. שני גדל במשפחה אוהבת, אהודה בבית שאן ושקטה מאוד. בהיותו ילד חוץ, למד והתחנך בבית הספר היסודי בקיבוץ בית השיטה. המשיך את לימודיו בתיכון "אורט" שבעין חרוד, שם הצטיין בלימודי מדעים ובמיוחד במחשבים. בשל הפרש הגילאים הקטן בין האחים חיים ושני – שנה וחצי – היו השניים תמיד קרובים מאוד. "רק בשנים האחרונות, לאחר שכל אחד פנה לכיוון שלו, התראינו פחות. אך גם לפני שבועיים כשראינו אותו בפעם האחרונה, צחקנו ביחד וירדנו על כל העוולות בעולם," סיפר חיים. שני היה אהוב על חבריו, שהעריכו את יכולותיו הלימודיות והחברתיות כאחד. מגיל צעיר בלט שני בכישרונותיו היצירתיים: הוא צילם, צייר ועסק בגרפיקה ממוחשבת. כבר בזמן לימודיו התיכוניים היה הגרפיקאי של שבועון בית שאן והאזור, שבעיצובו ובעימודו השקיע את מרצו ואת יכולותיו. כמו כן, היה שותף מלא בהוצאתו לאור של ספר סיום התיכון והיה אחראי על עיצובו הגרפי. "הוא היה יוצא דופן ובעל הסתכלות שונה על העולם," סיפר חיים והוסיף: "לאבא שלי היה חלום שאני אהיה מהנדס וששני יהיה אדריכל, וכך נבנה בתים ביחד. היום החלום הזה כבר לא יתגשם". מיד עם סיום לימודי התיכון, לאחר חופשה קצרה, התגייס שני לצה"ל ב-23 ביולי 2000. הוא שירת בגדוד חי"ר 8110 של חטיבת הנח"ל, כלוחם ומפקד כיתה; סיים את שירותו כרס"פ (רב-סמל פלוגתי) והצטיין בכל תפקידיו. "לאחר השחרור," סיפר חיים אחיו, "לא היה לו שום דבר אחר בראש חוץ מאשר הטיול בדרום אמריקה". שני תִכנן את חלומו הגדול: טיול גדול ומקיף בדרום אמריקה. למען הגשמתו עבד ללא לאות כמתדלק ובכל עבודה מזדמנת ואף נסע לעבודה בצרפת, שכללה גם את לימודי השפה הצרפתית. כשחזר ארצה עבד כמאבטח בהקמת גדר ההפרדה בהר הגלבוע עד שחסך די כסף להגשמת חלומו, ונסע לדרום אמריקה לעשרה חודשים. בטיול הממושך – לאורכה ולרוחבה של היבשת – הכיר שַני חברים חדשים וחיים אחרים. הוא טייל בנופים מקסימים ובארצות מרתקות שנחקקו בזיכרונו, ומששב הביתה לא הפסיק לדבר עליהם. עם חזרתו ארצה החל להתאקלם וכעבור זמן קצר עבר מעיר הולדתו בית שאן לעיר הגדולה תל-אביב. הוא שכר דירה והחל לעבוד בשבועון אלקטרוני כגרפיקאי ומתכנת. במקביל התכונן ללימודי האדריכלות שבהם חשק עוד מנעוריו, לימודים אשר הוריו כבר החלו לשלם בעבורם את שכר הלימוד. אך התוכניות נקטעו עוד בטרם מומשו. ארבעה חודשים לאחר שנחת בארץ קיבל שני צו גיוס למילואים בצפון, על גבול הלבנון, בחטיבת המילואים של הנח"ל. שירות המילואים שלו החל ב-18 ביוני 2006 והיה אמור להסתיים כעבור חודש ימים, למחרת נפילתו. "שאלתי אותו איפה הוא נמצא והוא סיפר שהוא יושב במוצב מוגן מאחורי שכבות רבות של בטון ואין מה לחשוש," סיפר חיים אחיו, "הייתי רגוע מאוד, לכן כששמעתי בבוקר על ההתקפה לא פחדתי בכלל". בבוקר היום האחרון למילואים, בט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006), שעות ספורות לפני שחרורו, יצא שני עם חבריו לסיור. בשעה 9:00 תקף ארגון חיזבאללה יישובים בצפון ישראל בירי מרגמות וקטיושות. באותו זמן חדרו מחבלים אל תוך שטח ישראל באזור זרעית, פרצו את הגדר על ידי מטען חבלה והמתינו לסיור. חוליית החיזבאללה ארבה לסיור הצה"לי על קו הגבול ותקפה אותו מהמארב בטילי נ"ט. שני כלי הרכב הצבאיים מסוג "האמר" יצאו מכלל שימוש והתחילו לבעור. שני ישב באחד מהם ונהרג במקום. עימו נהרגו גם רס"ר וסים נאזל ורס"ל (במיל') אייל בנין. החוליה השתלטה על ה"האמר" הראשי וחטפה את חיילי המילואים רס"ר אהוד גולדווסר ורס"ל אלדד רגב ונמלטה אל תוך שטח לבנון. שנתיים מאוחר יותר הוחזרו גופותיהם בעסקת חילופי שבויים בין מדינת ישראל לאנשי החיזבאללה. חוליה נוספת, חמושה בנשק קל ובמכונות ירייה, גיבתה את החוטפים. שני חיילים נפצעו. בעקבות אירוע החטיפה החלה ההסלמה בגבול הצפון אשר הובילה למלחמת לבנון השנייה. בן עשרים וארבע היה שני תורג'מן בנפלו בפעילות מבצעית בדרום לבנון. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בבית שאן. הניח אחריו הורים, אח ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל. על מצבתו חקוקות מילים מקינת דוד: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים! הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים". "מהבוקר, כששמעתי את הדיווחים על החיילים החטופים, הייתה לי תחושה שקרה משהו נורא," אמרה האם מרסל כשראתה את נציגי קצין העיר ועיריית בית שאן בפתח מקום עבודתה, "ידעתי ששני נמצא בצפון, ממש על הגבול, ניסיתי ליצור איתו קשר מהבוקר ולא הצלחתי. הייתה לי תחושה חזקה שקרה לו משהו, אולי הוא נחטף או נורה. התחושות שלי לא הטעו אותי. אפילו את התמונות שלו מהטיול בחוץ לארץ לא הספקתי לראות". "קשה לי להגיד 'היינו' שלושה אחים," אמר חיים אחיו, "אני זוכר אותו מסתכל עליי עם החיוך שלו, זה הזיכרון האחרון שלי ממנו – אני מצלם אותו במצלמה והוא מחייך. שני היה ילד יצירתי ואהוב, הייתה לו אישיות מיוחדת. אדם מדהים". קארין חברתו כתבה ב"קהילת המנחמים" שבאתר "evelnet": "לאחרונה נדמה שבכל יום אני פוגשת את הפנים שלך ברחוב, לפעמים חושבת שאם אקרא בשמך תסתובב והכול יחזור להיות כמו שתכננו. הלוואי והייתי יכולה להגשים את החלום הזה. אוהבת אותך ומתגעגעת מאוד". "אתה חסר…" כתבה חברתו יפעת, "בפעם הראשונה ששמעתי לא עיכלתי / בפעם השנייה סירבתי להאמין / ועכשיו האמת… / אתה לא מתחבר למסנג'ר / אני לא יכולה להתקשר אליך / אני אפילו לא מקבלת שיחות ממך / אני לא יודעת מה אתה עושה / תמיד נתת לי תמונת מצב. ומה עכשיו?" שלומי לניאדו, חברו של שני ומפקדו, כתב את השיר "חיוך כזה" והקדישו לשני: "לזכר שני תורג'מן שמבטו מול עיניי…": "חיוך כזה, כזה מין חיוך שעומד בזווית הפנים. / זה חיוך כזה, כזה מין חיוך שמדביק גם אחרים. // והגובה הזה, גובה כזה שרואים ממרחקים / והדיבור הזה כזה מין דיבור ששומעים ונזכרים. // אני לעצמי עוצם עיניים ופותח את הלב וזה קורה פתאום, פתאום זה קורה… / הוא עומד מולי, מולי הוא עומד / עם החיוך שלו חיוך כמו שלו שמדביק גם אותי // תגיד לי מה הסוד שלך מה בראש שלך? / איך לומדים לחייך כמוך? // … כמו חוט שני שעוטף אותי מתגלגל סביבי ונותן לי כזה ביטחון / כמו חוט שני שעוטף אותי עם מבט וגובה וטון… // כמו חוט שני שפתאום ניתק והשאיר רק חיוך מאחור…" שני השאיר אלבומי תמונות רבים מהטיול שלו לדרום אמריקה. הטיול היה חלום אחד שלו שהתגשם, וההתפתחות המקצועית-האמנותית היה החלום השני. במסגרת מפעל ההנצחה הייחודי של אוניברסיטת חיפה לחללי מלחמת לבנון השנייה, יזמה והקימה הסטודנטית מור גבאי תערוכה בשם "החלום של שני". תערוכת התמונות ששני צילם במהלך הטיול הוצגה באוניברסיטת חיפה. שמו של שני הונצח במצפור הצופה על גבול לבנון ועל מרחבי הגליל בפארק אדמית. דרך הנוף הראשית עוברת ב"שביל ערוגות הבושם" וב"שביל הטרסות". היא מקיפה את חורבת אדמית מדרום ומגיעה לחניון הקרוי "חניונוף", הצופה אל עבר רכס הסולם והכרמל. השביל שפונה מערבה לעבר מערת קשת במסלול הירוק מגיע אל מצפור על שם שני תורג'מן וחבריו שנהרגו בסיור.
