תורג’מן, יאיר נסים

בן מיכל ויעקב. נולד ביום כ"א באדר תשמ"ב (16.3.1982) בקריית ארבע. בלידתו ניתנו לו שני שמות: יאיר, כרמז לשמו של גדול פרשני התורה, בן דורו של הבעל שם-טוב -הרב חיים בן-עטר, המכונה "אור החיים הקדוש זיע"א", ונסים – על שם סבו מצד אביו, שהיה גומל חסדים וירא שמים ונפטר כחצי שנה לאחר שיאיר נולד. מרבית שנות חייו של יאיר עברו עליו בקריית ארבע. הוא החל את לימודיו בבית-הספר הממלכתי-דתי "צפת" שבעיר הצפונית, והמשיכם בבית-הספר הממלכתי-דתי "קריית ארבע". היה חבר בתנועת "בני עקיבא" ופעיל בסניף התנועה במקום מגוריו. חבר ילדות משחזר: "הוא היה בחור יפה, אין בחורה בגבעת חרסינה ובקריית ארבע שלא ידעה מי זה תורג'מן. מה שהכי אפיין אותו זה הלב שלו. תמיד עזר לחבריו בצרה. הוא היה מצחיק, מלא חיים". בשנת 1998 החל יאיר את לימודיו בישיבה התיכונית הניסיונית "חברותא" בכפר בתיה שברעננה, שם למד במגמת ספורט. במסגרת לימודיו במגמה, הוכשר במכון "וינגייט" במקצועות שונים, בין היתר כמדריך עזר בענף הכדורסל, כעוזר למדריך כללי ובענף הסקווש. כושרו הגופני של יאיר היה יוצא דופן. הוא התמחה בריצה למרחקים ארוכים ולעתים היה צולח את הדרך מהישיבה ברעננה למכון "וינגייט", הסמוך לנתניה, בריצה. בתום ארבע שנות לימוד ב"חברותא" הצטרף יאיר למכינה הקדם-צבאית "אלישע" אשר בנווה צוף, ואת לימודיו שם סיים בשנת 2002. בהתקרב מועד גיוסו לצה"ל, בסוף חודש יולי 2002, השתתף יאיר ב"יום הסיירות". נתוניו אפשרו לו להגיע לאחת היחידות המובחרות, אך בסופו של דבר בחר במסלול אחר והחליט להתגייס לגדוד חי"ר רגיל. הוא נימק זאת ברצונו "להיות במקום בו צריכים אותו יותר", כדברי אביו. יאיר הגיע למסקנה כי נחיצותו בגדוד החי"ר גדולה יותר וכי במקום זה יוכל לתרום יותר מאישיותו. הוא הוצב, לפיכך, בחטיבת הנח"ל, והחל את מסלול הכשרתו כלוחם. יאיר עבר טירונות מפרכת בבסיס האימונים החטיבתי של הנח"ל ולמרות הקשיים הסתובב תמיד עם חיוך על הפנים. בסיום הטירונות עבר לאימון מתקדם, שבסיומו צוין לשבח על ידי מפקדיו הודות לכושר הסבולת המרשים שהפגין. בסוף המסלול הגיע יאיר לפלוגה המסייעת "נמרים לגרניט" של גדוד 932 ("גרניט") ועד מהרה הפך לאהוב הפלוגה ולעמוד התווך שלה. חבריו זוכרים בעיקר את העזרה שנהג להגיש להם במהלך מסעות ארוכים ואת כושרו הגופני המעולה. כוח הסבל של יאיר, יכולת העמידה במאמץ גופני ונפשי לאורך זמן וכושר ההתמדה שלו היו לשם דבר, וחבריו מעידים כיצד ארבעה מפקדים התחרו ביניהם מי יצליח "לשבור" אותו, וכולם נכנעו; יאיר נשאר איתן ועולץ ואף קיפץ ודילג לקראתם בתנועות ידיים מתגרות. שירותו של יאיר לווה בלא מעט תקריות של חוסר משמעת מצדו ובחוסר הבנה מצד מפקדיו. לא עם כל מפקדיו הסתדר, והתחבר רק למי שענו על ההגדרה "אמיתיים וחסרי פוזה", כדבריו. אביו כינה אותו "החייל הכי מרותק בצה"ל", כי לא אחת נאלץ יאיר לשלם מחיר על אופיו הסוער ועל שמחת החיים שפרצה ממנו, ונאלץ להישאר בבסיס שבת אחר שבת. ועם זאת, מפקדים שעמדו על אופיו האמיתי נקשרו אליו וראו בו חבר, וגם כאשר נענש – קיבל יאיר את הדין ברוח טובה ובחיוך. בכל מהלך חייו הייתה תכונתו הבולטת ביותר של יאיר הנתינה ללא גבול, ומטרתו אחת ויחידה: לסייע לחלשים, לשמח את הבריות ולהשפיע מטובו על העולם. מידת החסד המופלגת שניחן בה אפשרה לו לאתר את האדם הזקוק ביותר לעזרתו ולהעניק לו עזרה – רוחנית, פיזית או חומרית. לעתים, נהג יאיר להיעלם מן הבית בלי לספק הסברים ועשה זאת אפילו בערב שבת, עד כי אביו חשד שנטש את הדת. בדיעבד התברר, כי יציאותיו המסתוריות נועדו לעזור ולסייע למי שיאיר האמין כי נזקקו לו. בנערותו, התנדב בבית-החולים השיקומי "בית לוינשטיין" ובמסגרת הצבאית סייע לחבריו החיילים. "יאיר החזיק את כל הפלוגה", מספרים החברים ומתארים כיצד בעת מסעות ואימונים נהג יאיר לסייע רבות לחיילים המתקשים לעבור את האתגרים הקשים ולא פעם סחב על גבו חייל, כאשר חש כי זה אינו מסוגל להמשיך. במסעות אלה נהג יאיר ללכת בסוף הטור כדי לזהות מי זקוק לעזרה, ונרתם לסייע לו. "יאיר נתן לכל חייל להרגיש שהוא חברו הטוב ביותר", מעידים החברים ומציינים כי יאיר תמיד דאג, עודד, חיזק ותמך. היה ביאיר הכישרון להוציא בני אדם מדיכאונם ולטעת בהם שמחה גם במצבים הקשים ביותר. שובבותו ושמחת החיים הטבועה בו גיבשו את הלוחמים סביבו והפכו אותם ליחידה מלוכדת. לא בכדי נחשב יאיר לליצן של הפלוגה: הוא היה מצחיק את כל הסובבים אותו ובכל מסגרת אליה הגיע ידע להעלות את המורל. סופר עליו ש"כל הפלוגה יכולה להיות שבוזה ובשנייה אחת, כשתורג'מן עובר, כל מצב הרוח עולה בכמה רמות". גם אחיו, פנחס, מעיד: "השמחה שלך הייתה מדביקה את כולנו. אתה ידעת לתת לי כוח בזמנים שהייתי זקוק לכך", וממשיכים חבריו: "מעולם לא נפלה רוחו. להפך, תמיד ראינו אותו צוחק ושמח ומעודד, נותן עוד ועוד על חשבונו. מי שיפתח את ספר סוף המסלול של יאיר יראה שהמשפט שפותח את הכתוב עליו הוא 'קבלו את האגדה הצה"לית', כי יאיר היה אגדה במלוא מובן המילה". אבל אף כי יאיר אהב את הנאות החיים, התלבש לפי טעמו, טייל עם חבריו, התנהג בליצנות ולא פעם בחר באורח חיים שלא עמד בכפיפה אחת עם הנורמות של החברה הדתית, מעיד אביו כי היה אדם מאמין, רוחני, איתן בנפשו, ששמר על אמונתו והיה מבטל את צרכיו למען האחרים: "הכול ביצע מתוך אמת צרופה אליה הגיע מתוך חיפוש מתמיד ומייגע, סלד מחיצוניות מזויפת, לא רצה למצוא חן אפילו לא בעינינו – הוריו מולידיו – רצה למצוא חן רק בעיני ה' יתברך". פעם שאל את יאיר אחד ממכריו האם היה קופץ ראשון ומקריב את חייו כדי להגן על הפלוגה, ויאיר ענה בחיוב. זה היה אופיו של יאיר: אדם צנוע ופשוט אשר הסתיר נפש נדיבה ואהבת אדם, אשר ידעה תמיד לתת ולתת ולהביא אושר לזולת, מבלי לבקש דבר לעצמה. יאיר לא נהג להרבות בדיבורים בביתו שלו. רק לאחר נפילתו גילו בני משפחתו כי לא היסס להביע את דעתו בנחרצות ופעם לא הרפה מאחד הקצינים עד שזה הסכים לשחרר חייל אחר מעונש, לאחר שיאיר הבטיח ליטול על עצמו את התורנויות של אותו חייל. עובדה זו לא הפתיעה איש: יאיר מעולם לא היסס להתנדב להישאר בבסיס לשבת נוספת כדי להעניק את החופשה היקרה מפז לחבר, שנזקק לה יותר ממנו. זכור במיוחד המקרה, כאשר לאחר 35 ימי שהייה רצופה בבסיסו שבהר דב, כאשר היה אמור לצאת הביתה בשבת הקרובה, התקשר ברגע האחרון והודיע כי לא יגיע מפני שהחליט להעניק את היציאה שלו לחבר שאמו חגגה באותו סוף שבוע יום הולדת. יאיר תמיד חיפש את האמת בכל מעשיו וסירב לבצע פעולות שלא הבין את חשיבותן, וכך נהג גם בענייני הדת שהנחילו לו בביתו. מיום היוולדו הקפיד לשמור על קדושת השבת כי הגיע למסקנה שיש בכך חשיבות. בתחום המצוות שבין אדם למקום העלו חבריו פעמים רבות את מסירותו הרבה למצוות הנחת התפילין, גם בשעות משבר ומצוקה וגם לאחר אימונים מפרכים, וכתבו: "מי שרוצה ללמוד על מצוות תפילין שיסתכל על יאיר, תמיד היה מקפיד על הנחת התפילין". במהלך שירותו הצבאי שירת יאיר בגזרות שונות, בדרום הארץ ובצפונה. תקופה מיוחדת במינה הייתה הקו שעשה בחברון. פלוגתו הוצבה במוצב תל-רומידה ובמקום זה חש משנה תוקף לאחריות הרובצת על כתפיו, בהשתתפו באופן פעיל בהגנה על ביתו. קרבתו הפיזית לביתו, ששכן קילומטרים ספורים מהמוצב, נתנה ליאיר את הכוח לעזור יותר לחבריו שבפלוגה ולא אחת שלח את אביו להביא לחבר'ה אוכל חם ומיני דברים טובים אחרים. בעת שירותו בחברון חווה יאיר שני אירועים משמעותיים, שהותירו בו את חותמם. במקרה הראשון, תקף מחבל בשעת בוקר את המוצב שיאיר שהה בו. בשל ה"הקפצה", יאיר לא הספיק להניח תפילין, אך הקפיד להכניסו לתיק האפוד שלו. הפעילות המבצעית נתמשכה, ויאיר לא מצא זמן לקיים את מצוות הנחת התפילין. כל אותו היום התהלך בתחושה כבדה ובפנים נפולות וכל הניסיונות של חבריו לעודדו לא צלחו. הייתה זו הפעם היחידה שבה ראו אותו חבריו עצוב ומדוכא. עוד מקרה משמעותי התרחש במהלך תרגיל הדמיה של חדירת מחבלים. במהלך התרגיל טען בטעות אחד החיילים את נשקו בתחמושת חיה ופתח בירי לעבר האזור שבו עמדו יאיר ושניים מחבריו. השניים נפגעו; יאיר ניצל בדרך נס. בשבועות האחרונים לחייו שירת יאיר בתעסוקה מבצעית בגזרת ג'נין. יחד עם הפלוגה המסייעת ביצע שמירות, השתתף בפטרולים ובפעולות יזומות. בשל סכסוכים עם מפקדיו, הועבר כעונש לפלוגת המפקדה אשר הייתה ממוקמת במחנה "דותן", בבסיס החטיבה המרחבית "מנשה", קילומטרים אחדים מדרום-מערב לג'נין. מרגע שהגיע לשם נלחם יאיר על החזרתו לתפקיד לוחם וחיכה לפקודה בקוצר רוח. מחנה "דותן" מוקף היה מכל עבריו כפרים ערביים עוינים שהתקיימה בהם פעילות טרור ענפה, ולא פעם סבל ממתווה פיגועים קבוע: מן הכפרים היו נורות מספר יריות לעבר המחנה, והיורים היו נמלטים חזרה לכפרים. שגרה זו הייתה ידועה במחנה ואמצעי ההגנה העיקריים על החיילים השוכנים בו היו קירות בטון שהוצבו במקומות מסוימים בבסיס. יאיר נפל ביום ד' בחשוון תשס"ה (19.10.2004) בקרב במבוא דותן. חמושים פלסטינים מהזרוע הצבאית של הפת"ח בג'נין התמקמו על גבעה הצופה על שטח מפקדת החטיבה ופתחו באש לעבר קבוצת אוהלים במרכז הבסיס. אחד הכדורים חדר לאוהל שבו ישב יאיר ופגע בבטנו. הצוות הרפואי שהגיע למקום ניסה לעצור את הדימום והזעיק תגבורת רפואית; יאיר נלקח באמבולנס למחסום צבאי באזור, משם הוטס במסוק לבית-החולים "הלל יפה" בחדרה. שם, על שולחן הניתוחים, נפטר. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. יאיר הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים, שלוש אחיות – אביטל, קרן ותהילה ואח – פנחס יוסף. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון. בני המשפחה גילו כי רמז לתאריך הסתלקותו של יאיר נמצא במזמור כ"ג תהילים פסוק ד': "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי". כ"ג = 23 כמניין שנותיו של יאיר; המזמור נמצא בתאריך ד' לחודש, היום בחודש בו נהרג יאיר, ובמזמור זה הססמה של הגדוד – "גם כי אלך בגיא צלמוות". אביו של יאיר הספידו: "… יאיר בני, מה שלא הספקתי ללמד אותך מתורתו של אור החיים הקדוש, מבקש אני ממך עם הסתלקותך לעולם האמת, להיכנס למתיבתא של מרן ותלמד מתורתו. אתה תלמד למעלה ואני אלמד למטה, ובזה נמשיך להיות מקושרים, הרי צדיקים במיתתם נקראים חיים. … גזרה נגזרה על עם ישראל והקב"ה יורד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים, לוקח את השושנה הטובה שתהיה לידו. … ומדוע דווקא הוא נבחר? … יאיר נסים ביטל את ה'אני' שלו, הסתכל בגובה העיניים של כולם, נתן להרגיש שכל חייל/אדם הוא החבר הכי טוב שלו – ומאידך חיפש את קרבת האלוקים בצנעה, שלא 'יחשדו' בו שהוא חסיד". בערב שנערך לזכרו של יאיר סיפר האב כי בעיזבונו נמצאה גלויה ובה פנייה ובקשה לבורא עולם למלא את שתי המשאלות החשובות לו ביותר: "האחת – רפואה שלמה לאחיו, והשנייה – שה' ימצא לו בחורה צנועה וטובה. זהו תיאורו של האיש, הבן עם הג'ינס והג'ל שזיכה את הרבים לאחר מותו לשמור שבתות ולהניח תפילין. מודים אנחנו לך בורא עולמים שזיכית אותנו להיות אכסניה להרוג מלכות ולגדל נשמה גדולה שכזאת כי לעולם חסדו". העיתונות הכתובה והאלקטרונית סיקרה בהרחבה את נסיבות נפילתו של יאיר. סיפור חייו ומותו מתוארים בחוברת אותה הכינו צוער וצוערת כפרויקט מיוחד במסגרת קורס קצינים. לזכרו של יאיר הוקם אתר הנצחה באינטרנט, בכתובת:chttp://yaeir.ad-olam.co.il/. קווים לדמותו מופיעים גם באתר האינטרנט של המועצה המקומית קריית ארבע, בכתובת:chttp://hebron.co.il/k4/memorial/yair_torgeman.html. שבועיים לאחר נפילתו של יאיר חזרה שגרת היריות לעבר מחנה "דותן". באוגוסט 2005 פונה המחנה במסגרת תכנית ההתנתקות והמבנים והאוהלים נהרסו