בן הזקונים של אורה ומאיר. נולד ביום כ"א בכסלו תשנ"ד (5.12.1993) בבית שאן. רביעי בין ארבעה בנים, אחיהם הצעיר של ינון, אביה ואיתי. אביתר גדל בבית חם, מלא צחוק, מוזיקה ושמחת חיים. אֶבי, אביתרוש, אביתרי – כך נקרא בפי אביו; ואחיו הגדולים קראו לו "צעיר". הוא היה ילד חייכן ושמח שאהב מוזיקה ישראלית וים תיכונית, ובעיקר את שלמה ארצי ואת יהורם גאון. "ילד של בית", משפחתי מאוד. אחיו אהבו לשהות במחיצתו, והוא זה שתמיד חיבר ביניהם כחוליה מקשרת, איחד וגיבש את המשפחה שהייתה כל עולמו. הוא כיבד את הוריו והעריך את אחיו; אהב מאוד את אחייניו נעמי, יובל ורימון; וגם בקרב המשפחה המורחבת היה מחבר ומגשר. אביתר עמד בקשר עם בני דודים צעירים ממנו, וידע לדבר איתם בגובה העיניים, ואף שמר על קשר עם בני דודים מבוגרים ועם דודותיו האהובות. אביתר למד והתחנך בעירו, בית שאן: בבית הספר היסודי "נעם נריה", ובחטיבת הביניים ובישיבה התיכונית "בני עקיבא". הוא היה תלמיד טוב ונבון, השקיע בלימודיו ולבחינות הבגרות בחר להגביר את המקצועות פיזיקה, אנגלית ומתמטיקה. בשעות הפנאי היה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובמסגרת זו גם התנדב לחלק מזון בגמ"ח (גמילות חסדים) בבית שאן. כמו כן, נהנה לשחק במחשב ומענפי הספורט העדיף את משחקי הכדורגל והכדורסל. הוא היה אוהד כדורגל מסור, והעריץ את מכבי תל אביב בכדורסל למרבה הצער, אך לא זכה להשתמש בכרטיסים שרכש למשחק כדורגל בספרד, שתכנן לראות עם בני דודיו לאחר שחרורו מצה"ל. אביתר בלט בזכות גופו החסון וחיוכו המאיר. גבה קומה, רחב כתפיים ומרשים, הקפיד על הופעתו החיצונית והשקיע בלבוש נאה. יופיו החיצוני תאם את יופיו הפנימי. הוא היה פתוח בתפיסת עולמו, רגוע אך דעתן, ידע להכיל ולתמוך ללא תנאי, ללא גבול. אביתר גילם שילוב של עוז וענווה, כוח ועדינות, רצינות ושובבות. מצד אחד: אהבת החיים הטובים – יין, אוכל טוב, הנאות קטנות ובילויים על שפת הים; ומצד שני היה איש ספר ועקרונות, תורה ומצוות, חדור ציונות. הרב בנימין סופר, ראש הישיבה התיכונית בית שאן, תיאר את אביתר כדמות המובילה בשקט וללא גאוותנות: "מעולם לא ראינו את אביתר כועס. בענווה והתבטלות כלפי הקב"ה … הוא לא מצפה ולא מתאכזב, מכיר טובה … מכאן מובן מדוע הוא אוהב ואהוב. מובן למה הוא סועד את אבא אחרי תאונת דרכים … למה הוא עמל בתורה … ומובן למה הוא רץ ושואל 'מה המשימות שלי?' ומוסר את נפשו בקרב … באביתר היה 'הנני' לכל דבר." מוריו בישיבה התיכונית התגאו בו וראו בו מודל לחיקוי לתלמידיהם. הרב יוסי בן חמו, סגן המנהל, אמר עליו: "אביתר היה מהתלמידים המצוינים ששאפו למצוינות. … מתיקות הייתה נסוכה על פניו. מחייך, שמח … רציני וערכי." "כבר בימים הראשונים בלטו באישיותו תכונות שראינו אותן לאורך כל הדרך," תיאר הרב נתי נגר, מחנך כיתה ז', "עומק ויסודיות; הוא לקח ברצינות את הלימודים. שואל ובודק בכיתה כל דבר שלא מובן לו. תמיד היה מוכן עם שיעורי בית, למידה יסודית מאוד למבחנים שנשאה פרי; הרצון להצליח ולהגיע להישגים לא מנע ממנו מלהיות שמח, פעיל מאוד ודומיננטי בהפסקה, במשחקי פינג-פונג ובכל ענפי הספורט. … כשפניתי אליו, אפילו ממקום של ביקורת או בקשה, אביתר לא מיהר להשיב ולהגיב, אלא התייחס בכובד ראש וברר את המילים, כי עומדת מולו דמות סמכותית מהצוות ולא מדובר בשיחת חברים. הכרת הטוב – אביתר ידע תמיד להגיד תודה כשפנה ועזרו לו … פניו ושפת הגוף אמר תודה, בהשפלת העיניים." אביתר שילב תורה וצבא כאשר התגייס במסגרת ישיבת הסדר, ולמד שנה וחצי בישיבת "הכותל" בירושלים. דווקא בישיבה זו בחר לצמוח ולבנות את עולמו הרוחני, משום שאהב מאוד את ירושלים. זו הייתה תקופה מעצבת עבורו. חבריו תיארוהו כאדם ששוקד על לימודיו, אכפתי ויודע לעזור. "הוא היה בן אדם מאוד שמח, אנשים היו רואים אותו ומיד שמחים. ממגנט", סיפר חברו לישיבה מיכאל הילוליאן. "הייתה לו נשמה, הרבה מרץ וכוח, אף פעם לא רגוע. הוא הגיע לישיבה והתחזק מאוד, היינו לומדים כל ערב יחד. למדנו יחד מסכת ברכות … פתאום הוא הגיע ל'פתח ליבי בתורתך' והוא צעק את זה בקול רם. זה אחד הדברים שקיבלתי ממנו, איך הוא עם הכוח שלו עושה כל דבר." גם בישיבת "הכותל" דאג אביתר לחבריו, עזר והוביל. חיוך תמידי היה נסוך על פניו וכשצחק זרחו פניו. אם לא יכול היה להתאפק – צחק בלי חשבון צחוק מידבק. חברו יוסף מלכה סבור ששמחת החיים של אביתר העידה דווקא על רצינות שהייתה בו, כי לא היה אדם קל דעת. במשמעת העצמית הגבוהה ובאחריות, ניכר שהוא בוגר לגילו, תמיד השכים בזמן, והתארגן כראוי לכל מטלה שנדרשה ממנו. הוא ניחן בעוז, ענווה ותורה. אביתר ראה בלימוד התורה קומה בסיסית בבניין אישיותו של האדם. הוא אהב מאוד להאזין לשיעורי תורה, ובעיקר האזין בקשב לפסקי הלכותיו של הרב עובדיה יוסף. חבריו לכיתה מעידים כולם שאביתר דבק בָאמת בכל סיטואציה. גם אם הדברים לא נעמו לאוזני האחר, הוא עדיין התעקש על דרכו, וגם דחק בחבריו ללכת עם האמת שלהם. "עמדת על שלך, לא נתת לאף אחד להזיז אותך מהדרך," הדגיש שמעון פרץ חברו, "אמרת מה שאתה מאמין בו בלי לפחד." אביתר היה דובר אמת בלבבו וכך גם נחקק על מצבתו "דובר אמת בלבבו. סמל לשמחה, עוז ענווה ותורה" אמת (ראשי תיבות של שמו אביתר משה תורגמן). המורה שלו, הרב יואל, סיפר על הפעם הראשונה שבה אביתר סעד בביתו, והוא שם לב לכך ש"יש לו המון הקשבה, לא רק הקשבת האוזן ועיניים מקשיבות, אלא רצון לקבל ולשמוע. לצד העוז והביטחון בדרכו היה בו מבט ביישני, הוא השפיל את מבטו. העוז שנבע מהאמת והתורה גרם לו להיות מלא ביטחון, ודאות ונחישות גדולה בחייו על דרכו ועקרונותיו, וגם בנפילתו כשיצא להיאבק בגבורה … העוז, האמת, פתחו אותו גם לענווה – כמבין חלק מאמת גדולה ורחבה, מתוך רצון להתקדם ולהתפתח. הוא היה תמים ביושרה שלו, בפשטות שהניעה אותו קדימה." לאחר שנה וחצי בישיבה, אביתר התגייס במסגרת בני ישיבות, עבר את הגיבוש לחטיבת הצנחנים בהצלחה, והצטרף לגדוד "בזק" 202. אביתר היה חייל מצטיין ו"נגביסט" בזכות רמת המוטיבציה הגבוהה ועקב גובהו וחוזקו. כשעבר לפלוגה הוותיקה של הגדוד, פלוגת המסייעת, עבר גם הכשרה כמאגיסט במחלקה 6. כשנה לפני נפילתו, בזמן נסיעת המשפחה לטקס מסע כומתה של אביתר בירושלים, אירעה תאונת דרכים קשה מאוד בכביש הבקעה. אביו נפצע אנושות ושני אחיו, אביה ואיתי, נפצעו אף הם. אביתר התעקש לטפל באביו בעת שהיה מאושפז בתרדמת בבית החולים רמב"ם, במחלקת טיפול נמרץ. עם העברתו של אביו לבית לוינשטיין חזר אביתר לשירות הצבאי והמשיך לסעוד אותו במסירות רבה וסייע לו בשיקום ובתהליך ההחלמה. אביו מעיד שאביתר הוא זה שנתן לו את הכוחות להשתקם מהתאונה. סיפר חברו מיכאל הילוליאן, "הוא תמך ולא הפסיק לתת כתף לאבא, עם חיוך, מילה טובה ועידוד." השנה האחרונה לחייו הייתה מרובת טלטלות, עם קושי גדול ומשבר. אביתר אמנם אהב מאוד את השירות ואפילו שקל לצאת לקורס קצינים, אבל התאונה שיבשה את תכניותיו. שבועיים טרם נפילתו יצא לחופשת שחרור ותכנן לחזור לישיבת "הכותל" להמשך לימודים, וכבר ביקש מאחד מחבריו שיכין לו חדר ומקום לספרים. שבוע ויום לפני הכניסה הקרקעית במבצע "צוק איתן", גויסו שוב חבריו של אביתר והוחלט לפזרם כחפ"קים (חבורת פיקוד קדמית) בגדוד. אביתר לא היה חייב להשתתף בלחימה, אבל בשיחות רבות שניהל וגם בהודעות שהשאיר ובתזכירים שכתב לעצמו – ניכר כי היה חדור מוטיבציה לקראת המערכה. הסמג"ד (סגן מפקד הגדוד), רב-סרן נסים אלוק, חברו של אחיו הגדול ינון, בחר בו לתפקיד קשר סמג"ד. אביתר הכיר בסיכון הכרוך בכך, ובכל זאת נענה למשימה החשובה בשמחה. במהלך הלחימה סופחה יחידת מגלן לגדוד 202, ואביתר והחפ"ק סמג"ד לחמו בחאן יונס. רס"ן אלוק מתאר את השקט של אביתר ומוסיף: "בחור מיוחד, רגיש ומתחשב, לוחם מקצועי וצייתן"; אצילותו, ענוותנותו וגבורתו באו לידי ביטוי בקרב: "במוצאי שבת פרשת בלק, הגדוד מקבל משימה כחלק ממבצע 'הגנה קדמית' לחשיפת מנהרות תקיפה ברוחב רצועת עזה. … ה'ביינישים' מקבלים הוראה לחזור ולהצטרף לגדוד בלחימה. … בדרך אליהם אני נזכר שגם תורגמן ביניהם. ידעתי שאני יכול לסמוך עליו. אני מכיר את הערכים שעליהם גדל והוא חזק פיזית, שקט, צנוע ועניו, והכי חשוב – משימתי. ידעתי שכל משימה שאטיל, תתבצע בסטנדרט הנדרש ואפילו יותר. אביתר היה מסוג הלוחמים שכל מפקד היה מבקש. לאחר כמה מילים על המצב ומה הולך לקרות, פניתי לאביתר – 'תורגמן, אתה תהיה הקשר שלי. אני אשמור עליך. תבחר עוד אחד שאתה מחובר אליו ואתם תהיו צמד בחפ"ק שלי', ואביתר כמובן מחייך בבושה. אני מעביר להם את שאר המשימות וממשיך לדרכי. אביתר רץ אליי, לוחץ לי את היד, אומר תודה ושואל: 'טוב, הסמג"ד, רק תגיד לי מה צריך לעשות? מה להכין? למי לחבור?'. … כל אחד אחר יכול היה ללכת לנוח ולחכות שאטיל עליו משימות, 'אך לא בשביל זה חזרתי מהישיבה' אמר בהזדמנות אחרת, 'באתי לעבוד'". ביום החמישי לכניסה הקרקעית בשעות הבוקר, התלווה אביתר לסמג"ד לצורך הכנת הלוחמים לשהייה ממושכת בחאן יונס. תחת אש תפקד אביתר בקור רוח ובאומץ, הוא זיהה מחבל והודיע למפקדו. השניים שלשלו רימונים לבית שבו נצפה המחבל. אז צעקו הלוחמים והתריעו על אש שנורית לעברם, ואביתר רץ עם הסמג"ד לעבר גרם מדרגות, על מנת להשיב אש מבעד לחלונות. הם זיהו את הרשף וירו לעברו. המחבל פגע באדן החלון, הם התכופפו מיד כשאש נורית בצרורות מעל ראשיהם. כדור פגע בחזהו של אביתר, והוא לחש למפקדו: "זהו, נסים, אני מת". אביתר נפל בקרב בחאן יונס במבצע "צוק איתן" ביום כ"ד בתמוז תשע"ד (22.7.2014), בן עשרים וחצי היה בנפלו. יחד עמו נפצעו עוד כמה חיילים בתקרית זו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, אורה ומאיר, ושלושה אחים – ינון, אביה ואיתי. אביתר הועלה לדרגת סמל-ראשון לאחר מותו. "אביתר תמיד עזר לכולם. ילד מדהים, אוהב את החיים," ספד לו אחיו הבכור ינון, "תמיד כיניתי אותך, 'צעיר'. הכאב, שמעתה ואילך אתה באמת תישאר צעיר. … באתי מהמילואים … על גבול רצועת עזה, נקראתי על ידי המ"פ והסמג"ד, בתחילה לא חשבתי אבל פניהם כאילו זעקו: 'אחיך אביתר נהרג בקרב ברצועה'. אחי היקר, הכאב גדול מנשוא, השבר, החלל, פוצע ומדמם בכל חלקי הגוף והנפש. אביתר, נהרגת על קידוש השם כגיבור ישראל אשר יצא למערכה על כבודה וצביונה של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי. … אביתרי, אתה גיבור, גיבור מלחמות, אתה מצטרף לרשימת לוחמים אמיצים משרשרת הדורות של העם היהודי". אחיו אביה אמר: "איך אפשר להיפרד ממלאך כמוך, ילד שאהוב על כולם. היית אח דואג ואכפתי, טיפלת בכולנו לאחר התאונה, בעיקר באבא, ולא עזבת אותו לרגע. היה חשוב לך ללמוד תורה ותמיד היית דבק במטרה. … ילד מיוחד, טוב, שלו, תמיד רצה לרצות את כולם. … התכתבתי איתו בווטסאפ לפני שנכנס לעזה. הוא כתב 'עכשיו אנחנו נכנסים, אני מכבה את הטלפון', ואני עניתי, 'שמור על עצמך'. … אביתרי, תשלח לנו כוח. אני אוהב אותך המון. תשמור עלינו מלמעלה". הרב ברוך וידר, ראש ישיבת "הכותל", נפרד בכאב מתלמידו: "בחור נפלא מאוד עם עוצמות נפש גדולות. בחור גבוה וחסון, גם חוזק גופני שהוא שידר וגם יציבות נפשית של דרך. בחור עם שקט פנימי, התחבר ללימוד התורה והיה מעמודי בית המדרש. הוא הלך בשמחה לצנחנים, חדור תחושת שליחות, בחור מאוד מיוחד. כמו שכתוב בתורה: 'בקרוביי אקדש'. היו בו חתירה לאמת, עדינות נפש, רצון ללכת עם האמת בכל מחיר, בנכונות שלו לבוא לבית המדרש כשאמו אומרת לו להישאר בבית מיד בתום השירות, בעמידה על העקרונות שלו, בכניסתו לעזה כשהוא מחזק את חבריו ומבהיר להם שלשם כך התגייסנו. גבורת נפש." "הכוחות שלו ונשמתו המיוחדת ימשיכו ללוות אותנו," אמר הרב יואל מורהו. נציג צה"ל בהלוויה, סגן אלוף איתמר בן חיים, נפרד ממנו בשם מפקדיו הלוחמים: "אין לתאר את גודל הכאב. רק לפני כמה חודשים סיימת את הכשרתך כלוחם. על פי עדויות מפקדיך, הבנתי שאתה אדם עם תכונות נדירות. יצאת למבצע למרות ששירותך הסדיר הסתיים, אך רצית להיות קדימה. כמו הבחורים הטובים ביותר שיש בארץ, התנדבת לצנחנים. היית אמיץ ונפלת הבוקר נוכח פני אויב". דף הפייסבוק שפתחו אוהביו נקרא: "לזכרו – סמ"ר אביתר משה תורגמן". להנצחתו נרקמת חוּפה בעבודת יד, והמשפחה מתכננת להכניס ספר תורה על שמו ולחנוך בישיבה התיכונית בבית שאן ובישיבת "הכותל" חדרי לימוד להנצחתו. מדי חודש נערך בבית המשפחה שיעור לתלמידי ישיבת "הכותל". קופה משותפת של בני המשפחה המורחבת משמשת למטרות שונות, ובהן: תרומה לקהילה, תרומה לחיילי היחידה של אביתר, כיסאות לגמ"ח, ממתקים ובגדים לילדים עם מוגבלות.
