תובל, איתיאל

בן עינה וסעדיה, נולד ביום י"ד בכסלו תשכ"ז (27.11.1966) בבית-חולים "השרון" וגדל ברמת גן. איתיאל ספג ערכים בבית הוריו וסבותיו, בני משפחה יוצאת יוגוסלביה, שהייתה פעילה בתנועה הציונית שם, ובענייני ציבור בארץ. אביו פרופסור באוניברסיטה, ואמו מורה בתיכון. הוא היה הבן הבכור במשפחתו; אחיו התאומים אמיתי ויונתן צעירים ממנו. לגן חובה הלך איתיאל בארצות-הברית, כאשר שהו הוריו שם בשנת שבתון. איתיאל התחיל ללמוד בכיתה א' בבית-הספר "אורה" ברמת-גן, ולאחר חצי שנה עבר לבית-ספר "ניצנים". עוד בגיל רך נגלו בו כשרונות רבים ומגוונים, אך יותר מכול הוא נמשך לציור. בהיותו ילד קטן התרשם איתיאל מאוד מביקוריו בטבע, ואהב לצייר נופים וציפורים בכשרון שהפליא את כל הרואים. כשהיה בן 10 שנים חבקה התעניינותו של איתיאל זרועות עולם. הוא השתתף במשך שנים בחוגי "המכון לקידום נוער שוחר אמנות ומדע", שליד מוזיאון "הארץ", ניגן ברגישות רבה על פסנתר, וכבר בגיל זה שאף להיות ארכיטקט. לאחר מותו, כתבה עליו ד"ר אריקה לנדאו, מנהלת המכון: "הוא זכור לנו כילד שטני מתולתל, ממושקף עם חיוך מקסים. תשובותיו היו מדהימות בבהירותן ובבשלותן. חשיבתו הייתה ברורה ושקולה". המורים במכון העריכו את איתיאל: "חשיבה מקורית מאוד… גישה מתמודדת לפתרון בעיות ומבחינה חברתית מקובל מאוד". ממשיכה ד"ר לנדאו: "הקריאה הייתה העיסוק האהוב עליו, רק ליצור אהב יותר מזה. היצירתיות שלו הייתה מקורית, גמישה מלאת חוש הומור… אין מילים לנחמה. הבזבוז של כל כך הרבה חן, יופי וכשרון כואב מאוד". את לימודיו התיכוניים עשה איתיאל בבית-ספר "אהל שם" ברמת-גן (מלבד כיתה י', שעשה בארצות-הברית). הוא למד במגמה הריאלית, ועמד בבחינות הבגרות. הוא היה תלמיד טוב ואחראי, עוזר לחבריו, ומצביע רק כאשר חשב שתרומתו חשובה. כשאיתיאל דיבר, שקטה הכיתה; כולם ידעו שיש מה לשמוע. היו לו עקרונות מוסר ברורים, ודעות פוליטיות מגובשות. ספורטאי דגול הוא לא היה, והילדים העדיפו אותו כשופט ופוסק. חבריו לבית-הספר ומוריו זוכרים אותו כילד עדין, שקט, חריף שכל וידען גדול. כתב עליו חבר לכיתה: "כולם מחבבים אותו בשל אופיו הנוח… בשעורים לרוב היה שותק ואולם תמיד ידעתי שברגע שאיתיאל מרים את היד ורוצה לדבר כדאי לשמוע…". שכנתו לספסל הלימודים כתבה: "בן-אדם שקט, ממושמע… אך הומור לא חסר לו כלל". אחד המורים כתב עליו: "זכיתי להיות מורה של איתי… מחזירים מבחן. כולם מצטופפים סביב המורה… איתי עומד בצד, שקט ושלו. החיוך אינו מש משפתיו. הוא מחכה בסבלנות לתורו. ג'נטלמן מספירה אחרת… כל הליכותיו ברוח טובה, בשלווה פנימית… בשעורי לא התפרץ לא הפגין את ידיעותיו. רק לאחר השעור, באותן צעדות במסדרון הארוך ברעש ההפסקה נשמע קולו המרגיע, השקט של איתי, איתי גילה לי את כל צדדיו של השעור שנתתי. מדבריו למדתי רבות… אם מורים חולמים על תלמידים למופת, על תלמידים שבזכותם מקצוע ההוראה הוא מן המקצועות המופלאים, הרי הם חולמים על תלמידים כאיתי…". בחודשים המעטים שנותרו בין התיכון והשירות הצבאי הגשים איתיאל אחד מחלומותיו ועבד במשרדו של ארכיטקט. מדי בוקר הוא היה משכים בהתלהבות, והשתלב בכשרון רב בעבודות המגוונות של המשרד. ההליכה ליחידה קרבית הייתה מובנת מאליה לאיתיאל. להורים היא נראתה כמאיימת לנער רגיש, עדין ומנומס כאיתיאל. הוא התגייס ביום 7.2.1985. איתיאל הספיק לספר בבואו לחופשה על השקדיות הפורחות מעבר לגדרות התיל של מחנה הטירונות, ועל השקיעה המרשימה, שראה בעת מסע האלונקות. בדיוק חודש לאחר גיוסו, ביום י"ד באדר תשמ"ה (7.3.1985) נפל איתיאל בעת שירותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול