שתיל, יעקב (“יענק’לה”)

בן אריה וקלרה. נולד ביום י"א בתשרי תשי"ט (25.9.1958) בגבעתיים. הוא למד בבית הספר היסודי ע"ש ברל כצנלסון. המשיך וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון ע"ש דוד קלעי, במגמה ריאלית. בן זקונים להוריו, ילד רביעי ואח לשלוש אחיות, הורי הוריו (שניהם) נספו בשואה. ויעקב נשא את שם סבו מצד אביו. כבר בגיל הרך התבלט בטוב לבו ובאהבתו לזולת. ילד ששנא עוולות ורק הטוב היה לנגד עיניו. גם אהבתו לסדר וניקיון היתה לשם דבר. תכונה זו היתה טבועה עמוק באישיותו ועוררה התפעלות מצד כולם. כן, אהב ספורט ואף הגיע למעמד הנכסף – שוער מספר אחד בכיתתו ומספר שניים בבית הספר. עקשנותו והתמדתו ניכרו גם בלימודים, שאליהם, כאל כל תחום אחר שעסק בו, גילה רצינות וכובד ראש. יעקב אהב לשיר ולנגן. תחילה בכינור ולאחר מכן בגיטרה. נער חברותי מאוד ואהוב על כולם – ילדים, חברים, מבוגרים. יעקב אהב לצלם. אפשר שבתחביב זה היה משום ביטוי לאהבתו את בני האדם, שכן אותם בייחוד אהב להנציח במצלמתו. בתמונות, שיצאו מאותה מצלמה פשוטה של יעקב, היו ניבטות דמויות אנושיות ואמיתיות, כפי שמן הסתם ראה אותן. הוא היה חבר בתנועת 'הנוער העובד והלומד'. וגם כאן נתבלטו מידותיו – מידות, נאמנות לחבר, יושר, דבקות במטרה, יסודיות, שורשיות, ומעל לכול אהבת האדם שבו. חלומו הגדול ביותר היה השלום. הוא רצה בו בכל נימי נפשו ונאחז בכל אות וסימן שלדעתו היה בהם כדי לבשר את בוא השלום המיוחל. הוא האמין, שהשלום עם מצרים איננו בגדר חלום. "גם למצרים מכאיבה המלחמה". אמר לאחר מלחמת ההתשה. גם הם סובלים. ורגישותו לסבלם של בני אדם לא יוחדה רק לבני עמו. אדם הוא אדם, אמר, ויהיו מוצאו, גזעו ומעמדו אשר יהיו. פעם טייל בעיר העתיקה, היה זה בעת שהכול היו עדיין גאים בניצחון, נפעמים מאיחודה של העיר. אבל לבו של יעקב היה נתון לילדים המשוטטים בסמטאות. הוא ראה אותם בעוניים ובעלבונם והתמלא חמלה. הוא הרגיש את כאבו של האדם המושפל. עם זאת, התחיל בכיתה י"א להתכונן במרץ לקראת הגיוס. הוא שקד על טיפוח כושרו הגופני ולאחר לבטים החליט להצטרף לגרעין 'שדמות' ויצא לשל"ת מוקדם באלומות. יעקב השתלב מהר בחברה המגובשת של הגרעין. והודות לחוש הסדר והצדק המפותח שלו נתמנה עד מהרה לסדרן העבודה. בראשית ינואר 1977 גויס יעקב לצה"ל. לאחר הטירונות עבר קורסים והשתלמויות במקצועות קרביים בחיל הרגלים ובחיל השריון והיה ללוחם חי"ר, קשר-חי"ר ונהג-טנק. גם בצבא התבלטה רוחו הטובה, שהיתה שמורה עמו תמיד חרף תנאי האימונים והעבודה הקשים בחום היוקד של סיני. אהבת הסדר והניקיון וההקפדה על כל פרט היו גם כאן לשם דבר בין חבריו ומפקדיו. בתום שירותו בסיני חזר לקיבוץ אלומות למשך השל"ת האמצעי. ביום י' בשבט תשל"ט (7.2.1979) נפל יעקב בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבקרית שאול. השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות. "יענקל'ה היה בחור פשוט, נעים הליכות, שהקפיד על יושר והגינות". כתב מפקד היחידה במכתב תנחומים למשפחה השכולה. "תמים היה וממלא את המוטל עליו ביעילות ובמסירות". "לא בכדי תואר יעקב בעלון ההיאחזות כ'יענק'לה הטוב והמיטיב'", כתבו חבריו לשל"ת בעלון. בקיבוץ אלומות, שיעקב שירת בו כחבר גרעין נח"ל, הוקמה אנדרטה לזכרו, במקום שנפל בו, ומרפאת הקיבוץ נקראה על שמו. בחדר העיון של בית הספר התיכון ע"ש דוד קלעי בגבעתיים נקרא על שמו מדור למקרא וידיעת הארץ. בחדר העיון של בית הספר ע"ש ברל כצנלסון נקרא על שמו מדור לספרות ולשון וקריאה מונחית. חוברת ובה דברי הספד, זיכרונות ודברי הערכה מפי הוריו וחבריו ללימודים, לצבא ולנח"ל, יצאה בהוצאת 'אל"ף'.