ששון, משה

בן שאפיקה ושלמה, נולד בשנת 1930 בעיר חלב, סוריה. למד בתלמוד-תורה לימודים כלליים ועבריים. כשסיים את לימודיו במוסד זה אמרו הוריו לשולחו להשתלמות נוספת בבית-הספר של "אליאנס". אך באותו זמן הגיעו לחלב שליחים של "אחד" (איגוד חלוצים דתיים) ומתוך משיכתו לציון (אם כי לא היה דתי לפי עקרונות "אחד") נאחז בהזדמנות והצטרף לתנועה זו כדי להכשיר את עצמו לעלייה ארצה ולהגשמה חקלאית בחיי קיבוץ. מאחר שלא הסתיר מהוריו את מטרתו והם הודיעוהו בפירוש על התנגדותם לכך, יצא לעבודה כדי להשיג כסף להוצאות הדרך. בינתיים למד היטב עברית ושאר הנושאים הקשורים בארץ- ישראל. העלייה והעבודה החקלאית היו משאת-נפשו תמיד. ניסה כמה פעמים לברוח לארץ-ישראל עם חיילים ארצישראליים, אך בכל פעם נכשל. בינתיים צבר לו כמעט את כל הסכום הדרוש ואז נכנעו ההורים והשלימו לו את החסר, וכך עלה ארצה ב-1945. שבועות מעטים שהה במושב בלפוריה בביתו של איכר. כחניך תנועה דתית הועבר אחר-כך לכפר הרא"ה ולכפר אברהם, ולפי דרישתו הועבר לחברת נוער של עולי סוריה בשפיים, ואחרי שחבורה זו סיימה את הכשרתה נשאר בחבורה אחרת. בשפיים היה פעיל בסניף "הנוער העובד" והשתתף בהתנגדות הנוער לכוחות הבריטיים בשעת החיפוש הגדול אחר נשק ואנשי מגן. בראשית נובמבר 1947 התגייס לפלמ"ח והצטרף למחלקה הערבית כדי להכשיר את עצמו לפעולות עזרה בהעפלה מארצות-ערב. בראשית דצמבר 1948, בפרוץ מלחמת-העצמאות, הועבר לפי דרישתו למחלקה לוחמת בחטיבת "הראל", ואחרי שעבר אימונים יצא עם גדודו לליווי שיירות בדרך לירושלים ובירושלים עצמה. הוא השתתף ב-50 קרבות, ובכללם בכיבוש קטמון. נלחם באומץ ובמסירות והלך ברצון לכל משימה מסוכנת. בייחוד גבר זעמו מאז נודע לו על שריפת בתי- הכנסת והתנפלויות שוד-והרס על בתי-חולים יהודיים שערכו הערבים בעיר-הולדתו, ונדר לנקום את הדם וההרס. גם בקרב האחרון שלו, ההתקפה על מחנה הראדאר בהרי יהודה, נלחם פנים-אל-פנים עם אנשי האויב באומץ ובגבורה ושם נפל, ביום כ"ג באייר תש"ח (1.6.1948). ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.