שרף, ישראל (ישראליק)

בן מלכה ומאיר, נולד ביום י"ח בחשוון תרפ"ח (13.11.1927) בחיפה. אחרי שסיים בהצטיינות את בית-הספר היסודי למד מסגרות מיכנית בבית-הספר המקצועי שליד הטכניון בחיפה וזכה לשבחים על תבונת-כפיו וזריזותו בעבודה, וחבריו שיבחוהו על שניחן גם ב"לב זהב". בבית-הספר הצטרף ל"הגנה" בשלב המתאים לגילו ואחרי בחינות-הגמר יצא בגיל 17 לשנת שירות כנוטר באלונים. המדים המדולדלים בתחילה על הנער הצנום נמתחו יפה על גופו שהתפתח במשך השנה. ישראל סיים קורס מ"כים ונשא ברצון בעול האימונים וה"שפשופים" הקשים. הועלה לדרגת קורפורל (רב-טוראי) ושירת עוד שנה וחצי כאחראי בתחנת אלונים, בה אימן את הנוטרים החדשים, ובסתר – גם את הנוער המקומי, בשימוש בנשק מטעם ה"הגנה". מששוחרר מהנוטרות החל לעבוד במקצועו בבית-החרושת "נשר" ואת שעותיו הפנויות הקדיש לאימון הנוער המקומי. אחרי החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, נתמנה כאחראי לבסיס חי"ש ביגור. אחר-כך הועבר לעין המפרץ כמדריך בקורס מ"כים ומשם עבר לשירות סדיר כמ"כ בגדוד חי"ר בחטיבת "כרמלי", והשתתף בכל הקרבות. לעתים היה אץ באופנוע הביתה לביקור קצר, ובאחד הביקורים אמר לאביו: "היה מוכן כל רגע לשמוע שאין לך בן". ולדברי החרדה של אביו היה וענה: "אלא מי ילך, אתה? אני מוכרח ללכת כדי שאתה ואמא וכולכם תחיו". ולחבריו-חניכיו היה אומר: "חבר'ה, אל תפחדו! אנו ננצח, כי החייל היודע על מה הוא נלחם – סופו שינצח". לשאלת אימו, בביקורו האחרון בבית, לדעתו אם תהיה מדינה עברית השיב: "המדינה היא כבר עובדה ממשית, שאנו יוצרים אותה". בכל זאת השתוקק להגיע ליום ההכרזה הרשמית על תקומת המדינה, אך לא זכה, כי בהשתתפו במבצע "בן-עמי" לשחרור הגליל המערבי נפל, בשעת הסתערות על הכפר סמריה, ביום ה' באייר תש"ח (14.5.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה.