בת כרמלה ואמנון. נולדה ביום י"ד באייר תשמ"ב (7.5.1982) בגדרה, אחות לשרית, לחנה, לרותם ולנתנאל. למדה בבית-הספר היסודי 'אוהל שלום' בגדרה ובבית-הספר התיכון 'אורט' ברחובות, אותו סיימה בשנת 2000 עם תעודת בגרות במגמת אדריכלות. מורן היתה תלמידה מצטיינת, וחניכה פעילה בתנועת הנוער 'בני עקיבא' כל שנות לימודיה. כבר מילדותה היתה מורן עירנית ותוססת, ילדה ששפעה צחוק וחיוכים. היתה בה שובבות, והיא התחבבה על כל הסובבים אותה, ילדים ומבוגרים כאחד. בפרט היתה אהובה על בני משפחתה, שאהבתה אליהם לא ידעה גבול. הודות לחן וליופי המיוחדים לה, ובזכות היחס החם שהרעיפה על כל סובביה, רבים היו חבריה של מורן. רבים ראו בה מקור לעידוד ונחמה, העריכו אותה ושיתפו אותה בחייהם ובקורות אותם. מורן אמנם למדה בתיכון במגמת אדריכלות, אך תיכננה לשנות כיוון אחרי השירות בצבא. היא אמרה ש"אדריכלות הינו מקצוע מושך ומעניין, אבל גם מקור לעשיית כסף, ואילו משאת חיי לעסוק בתחום שבאמצעותו אוכל לסייע לזולת. אחד מהתחומים לכך, פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית, יענה על הצורך האישי שלי. אני מקווה שאחד מאלה ילווה אותי לאורך חיי ושנותי." אהבה מיוחדת היתה למורן לספורט על ענפיו השונים. כשעלתה לכיתה ט' החלה לפעול במרץ רב בגדנ"ע, ועד מהרה המליצו מדריכיה לשלוח אותה לקורס מדריכי ספורט (מד"ס). לאחר הקורס היתה למד"סית פעילה, ובעיקר עסקה בתחום 'טיפוח הרוח', שגילתה בו עניין רב. בחודש דצמבר 2000 התגייסה מורן לצה"ל. היא הוצבה כנהגת שטח בבסיס מרוחק מאוד מביתה, אך כלל לא חשבה לבקש העברה. את תפקידה ביצעה בהתמדה ובהצלחה, ותוך תקופה קצרה הוקפה באהבה והערצה מצד החיילים והמפקדים. מפקדה, אל"ם אילן, סיפר: "מורן שירתה כנהגת בענף המפקדים בבית-הספר לתותחנות-שדה. היא היתה מן הבנות הראשונות ששירתו כנהגות שטח ביחידה, ולאורך כל שירותה הצבאי הפגינה מוטיבציה רבה. מורן היוותה אות ומופת עבור החיילים הסובבים אותה והשרתה אווירה נעימה סביבה. מפקדיה וחבריה מעידים כי היתה חיילת לתפארת, הראשונה להתנדב לכל משימה, וכי לעולם לא ישכחו את חיוכה הכובש." ביום 8.4.2001 נפצעה מורן באורח קשה בתאונת-דרכים שאירעה בסמוך לבן שמן. ארבעה ימים לאחר-מכן, ביום י"ט בניסן תשס"א (11.4.2001), נפטרה והיא בת תשע- עשרה. אחרי מותה הועלתה לדרגת רב"ט. מורן הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית- העלמין בגדרה. הותירה אחריה הורים, שלוש אחיות ואח. אחותה של מורן, רותם, כותבת לה: "למלאך שלי! לאחותי היקרה! זוכרת שישבנו יחד, ישבנו ודיברנו, שסיפרת לי סיפורים, שעזרת לי בשיעורים. נשארתי בעולם אכזר שאת היקר מכל קטף. אני מתגעגעת אליך כל-כך והייתי רוצה עכשיו להיות איתך. את היית ממש מלאך, אהבת לעזור ולתמוך, היה לך לב רחב. את יודעת מה ההבדל עכשיו? שעכשיו את באמת מלאך, לא סתם מלאך, מלאך בלבן. שמלווה אותי בכל מקום, ששומר עלי מרחוק, שנמצא תמיד, אבל תמיד בכל מקום. אני רוצה שנשוב לשנים קודמות, שאוכל לומר לך עוד כמה דברים שרציתי שתדעי. אני מתגעגעת ואוהבת. איני מבינה דבר אחד, איך ה' היה מסוגל לקטוף אותך מאיתנו, את הפרח שהביא גאווה למשפחה, שמחה ואור לסביבה. אני רוצה שתדעי שאת אצלי חרוטה בלב. תמיד חושבת ותמיד תאהב, אחותך הקטנה." כותב אחיה, נתנאל: "מורן, אני זוכר אותך כמו מלאך שבא אלי בלילה ולקח את נשמתי. אני מתגעגע אל הצחוק שלך ואל הקול שלך והחיוך שכל הזמן הופיע על הפנים היפות שהיו לך. כל ערב, כשאני הולך לישון הדבר הראשון שאני עושה זה להיזכר בכל הדברים היפים שהיית עושה. כשאני נרדם אני חולם עליך. ולו רק יכולת להישאר איתי עוד. לא אשכח אותך לעולם. אחיך המתגעגע אליך." יוסי, חבר מגדרה, כתב על מורן: "חבל, על החיוך המתוק/ שנעשה לו סוף./ חבל, שסופקים עליה כף./ חבל שמועקת הזמן/ הגיעה כל כך מוקדם./ חבל, שמעדה בשחר עלומיה/ עוד בטרם בשלו חייה./ ומאחוריה הותירה דאבון לב ויגון/ שלעולם לא יימחו מן הזיכרון." חברה נוספת, תמר, כתבה למורן: "הרגשנו כמו אחיות. היינו יושבות ומדברות שעות, בשיעורים היינו מתכתבות על אהבות ואכזבות, ובלילה היינו מבלות. המון חוויות עברנו ביחד ולכולן היה טעם טוב. גם כשעשינו טעויות ידענו לצחוק מהן וללמוד… פנייך המעודנות והמיוסרות חצובות בזיכרוני. קראתי לך מורן – אך לא ענית, התחלת כבר את המסע אל המרומים שהפריד אותנו לעולמים."
