שרעבי, דוד

בן שמחה ומנחם, נולד ביום כ"ב בתשרי תר"ץ (26.10.1929) בתימן ועלה ארצה עם הוריו בשנת תרצ"ה. דויד למד בתלמוד-תורה ברחובות ובהיותו בן 14 הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ויצא לקיבוץ יגור. שם נפצע על-ידי הבריטים בזמן חיפושי הנשק ונשלח למעצר בלטרון. לאחר שנה ביגור חזר העירה, עבד במאפייה ותמך בהוריו. דויד היה מראשוני המתגייסים למלחמת-העצמאות ושירת ב"גדוד הקומנדו" בחטיבה 8. הוא השתתף בקרבות יפו, רמלה, לוד, בית- נבאללה ובאר שבע ומילא את המוטל עליו באהבה. אימו חרדה לו, ותפילה היתה שגורה בפיה: "אלוהים, הצל את בני", אך הוא היה נוהג לצחוק ולומר: "אל תדאגי, אני לא אמות…" היה עליז מטבעו, אוהב שיר וטיול. דויד השתתף במבצע "חורב" לסילוק הצבא המצרי מתחומי ישראל ונפל בעוג'ה-אל-חפיר בנגב בשעת התקפה אווירית, ביום א' בטבת תש"ט (2.1.1949). נקבר במשמר הנגב. השאיר אישה. ביום כ"ג בחשוון תש"י (15.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.