שרעבי, ברק

בן בת-שבע ומאיר, נולד ביום י"ד בתמוז תשכ"ג (6.7.1963) בכפר הנגיד. ברק היה ילד יפה-תואר וכובש לב, שקט, צנוע וביישן. הוא החל ללמוד בבית-הספר האזורי בגן רווה, וסיים את חוק לימודיו במגמה ערבית מזרחנות בבית-הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר. מורתו של ברק, שלימדה אותו גם בבית-הספר היסודי וגם בבית-הספר התיכון, נזכרת בתלמידה: "הוא היה כזה שקדן, יפה, מקסים, שקט – אף פעם לא נגרר אחרי תלמידים, לעולם לא, אפילו לא אחרי הבנים שהיו חברים שלו והיו מאוד פרועים. הוא מעולם לא נגרר אחריהם". שאיפתו הגדולה של ברק הייתה להצטרף ליחידה מובחרת, ולשם כך עסק רבות בשיפור כושרו הגופני. הוא היה מעמיס על גבו שקי חול כבדים ורץ איתם בחולות, או שהתקין לו משקלות עשויים פחי זיתים גדולים, שמלאם בבטון, והתאמן בהרמת משקלות. ברק גויס לצה"ל, במחצית אוקטובר 1981. תחילה הוא הוצב בשייטת של חיל-הים, אולם אחרי שהחליט כי הוא והים "אינם הולכים ביחד" התנדב לסיירת מטכ"ל. בסיירת עבר קורס צניחה, קורס חובש קרבי לוחם, קורס נהגי נגמ"ש והוסמך כסייר לוחם. עם חבריו לצוות הוא עבר מסעות ארוכים תרגילים ואימונים מפרכים. גופו הלך והתחסן, כפי שאמר חברו לצוות: "הוא 'התבריין' מאוד במהלך שירותו הצבאי". ואילו חבר אחד אחר ציין: "הוא היה נמוך, אבל היה רחב מאוד. בסוף הוא קיבל את התואר 'המתאגרף מעכו' ". ברק עמד בכבוד בכל התלאות, למרות קשיים שסבל: פעם אחת התייבשה לו היד, בשל משא כבד שסירב בכל תוקף לפרוק מעל עצמו. ופעם אחרת, תוך כדי ניווט אזימוטים, התנפחה רגלו לממדי ענק, והוא סירב להפסיק וגרר את עצמו בכוח הרצון יומיים תמימים. כחובש של הצוות, דאג ברק לחבריו מעל ומעבר, וגם בדברים שאינם קשורים ישירות בתפקידו כחובש. אין פלא אפוא, שכולם אהבוהו והשתוקקו להיות במחיצתו. ברק היה קשור מאוד להוריו ולשתי אחיותיו: הבכירה ממנו והצעירה יותר. השלושה פיתחו מערכת יחסים מיוחדת במינה. הייתה לו סבלנות רבה, בפרט אל אחותו הצעירה. את הוריו הוא כיבד והעריך מאוד, ושיתף אותם בחוויות הצבא שעברו עליו. בתום שלוש שנות שירות, כאשר היה ברק אמור להשתחרר, ביקש ממנו מפקדו שיחתום לשנה נוספת בשירות קבע, וזאת לצורך ביצוע משימה מסוימת. ברק נענה לבקשה בלא היסוס. במלחמת שלום הגליל הוא נטל חלק עם יחידתו, וחזר בשלום. ביום כ"ה בכסלו תשמ"ה (18.12.1984), נפל סמל-ראשון ברק בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בנס-ציונה. הוא השאיר הורים ושתי אחיות. בני משפחתו וחבריו לנשק הוציאו לזכרו חוברת ושמה "ברק", ובה תולדות חייו ודברי הערכה של בני משפחתו, חבריו ליחידה ומפקדיו, וכן פרק הנושא את השם "זעקה" הכולל שירים שכתב אביו של ברק לזכר בנו. כמו-כן, הוקמה בכפר-הנגיד ספרייה עיונית הנושאת את השם "בית-ברק"