בן לילי ואילן. נולד ביום י"ד בטבת תשמ"ז (15.1.1987) בחולון שבה גדל והתחנך. אח לאלה וירדן. למד בבית הספר היסודי "ביאליק", בחטיבת הביניים "גולדה מאיר" ובבית הספר התיכון המקיף השש-שנתי "קוגל". איתי היה ילד שובב, טוב לב ומלא שמחת חיים. עיניו הביעו תמיד אושר, שמחה וקופצניות. היה לו חיוך שמעולם לא סר מפניו. צוחק ומצחיק, לוקח הכול בקלות והופך כל דבר לפשוט ואפשרי. איתי אהב מוזיקה, מסיבות, טיולים וכדורגל – ואת קבוצת "מכבי חיפה" בראש. אהבתו הגדולה הייתה לחוף הים, ובכל הזדמנות שרק ניתנה לו בילה שם וגלש. אחד מתחביביו היה צילום; לכל מקום אשר הלך ליוותה אותו מצלמתו. הוא צילם ותיעד כל רגע והותיר תמונות וסרטונים רבים. איתי שהיה מוקף בחברים יזם וארגן מסיבות, היה הרוח החיה, ותמיד במרכז העניינים. הוא מעולם לא סירב לבקשת עזרה, התחבב בקלות, היה טיפוס קליל ואופטימי. בצבא, כמו בחייו האזרחיים, אהב איתי את האקשן ואת האתגרים, לכן היה לו חשוב לשרת ביחידה קרבית. בטרם גיוסו נלחם להעלאת הפרופיל שלו למרות מגבלותיו הבריאותיות, ושאף להיות לוחם ששירותו בצה"ל משמעותי. בדצמבר 2005 הוגשמה שאיפתו. איתי התגייס לצה"ל והצטרף כלוחם ליחידת הנ"מ של חיל האוויר. על אף הקושי, סיים את הטירונות בהצלחה ובהרבה סיפוק, וחזר הביתה עם משפטים כמו: "קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים"; "גם פרה קשוחה אוכלת עשב" והאמירה שהובילה את הגדוד – "השמים הם הגבול והדרך – דרך ארץ". לאחר הטירונות עבר איתי הכשרה ובסיומה הוצב כלוחם ביחידת טילי סטינגר ונגמ"שים בגדוד "רם", סוללת "אורב". במשך עשרה חודשים שירת לאורך כל גבול הצפון – מלימן, דרך ראש הנקרה, ועד ישובים נוספים. לאחר מכן יצא לקורס קלעים שבסיומו עבר עם הגדוד לתעסוקה מבצעית בשטחים. איתי אהב לצאת לפעילות מבצעית, למארבים, למעצרים ולפטרולים. השירות הצבאי היה בשביל איתי תקופה של פריחה והגשמה עצמית. איתי אהב מאוד לצאת לכל פעילות מבצעית. מאחר שפעל תמיד במקצועיות, בתושייה ובתגובה מהירה, היו מפקדיו וחבריו מבקשים כי יצוותו את איתי אליהם בעת היציאה לפעילות בשטחים. כחלק מפעילות הגדוד, השתתף איתי במלחמת לבנון השנייה וגילה בה נחישות, התלהבות ודבקות במטרה. איתי ביצע את כל המטלות שנדרשו ממנו על הצד הטוב ביותר תוך הימנעות משימוש בפטורים שברשותו, ובראש מעייניו – טובת הגדוד וחבריו לצוות. איתי היה אהוב על כל חבריו בגדוד. על כן, במסגרת התכנית ששודרה בגלי צה"ל "קולה של אימא", נבחר על ידי מפקדו כחייל מצטיין וקיבל סוף שבוע משפחתי במלון "דן". גם כשחזר הביתה לחופשות מהבסיס לא נח איתי לרגע, וכבר בדרכו הביתה היה קובע עם חבריו לצאת. כשהגיע, התמלא הבית חיים, מוזיקה ואקשן. את החופשות והרגילות מהצבא ניצל עד תום במסיבות טבע, במועדונים ובטיולים ברחבי הארץ. איתי קיווה כי הצבא יהווה בעבורו מנוף להתפתחות אישית ומקצועית. הוא רצה להתפתח, להתקדם בגדוד ולצאת לקורס מפקדים, אך חייו נקטעו בטרם עת ואת החלום, לא זכה להגשים. איתי נפל בעת שירותו ביום ט"ז באלול תשס"ז (30.8.2007) והוא בן עשרים וחצי. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. כתבו ההורים: "איתי, ילד אהוב שלנו, במשך עשרים שנה ראינו כיצד אתה הופך מילד שובב לגבר חסון, לוחם בצבא, פייטר אמיתי. קשה להאמין שאתה כבר לא אתנו, שלא תחזור עוד לעולם הביתה. אי אפשר להזכיר אותך בלי שהעיניים ימלאו דמעות ובלי לחוש את המחנק בגרון. עם כל יום שעובר הכאב, היגון והגעגועים רק מתגברים, החלל הגדול שחסרונך מותיר הוא עצום. כל מה שניתן עכשיו זה לקיים את צוואתך לזכור ולא לשכוח. איתי… אוהבים אותך ומתגעגעים!" על מצבתו של איתי נחקקו המילים – "איתי לוחם שלנו, נאהב ולא נשכח לעולם את החיוך, הצחוק והמבט". במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי: "מפקדיו של איתי מספרים כי היה חייל מוערך ומוביל, שהיווה מוקד חברתי ללוחמי היחידה. הוא תואר כאדם חדור רצון לשרת שירות משמעותי כלוחם, שהפגין נחישות להתקדם במסלול הפיקודי. בזכות כל אלה ועוד, היה איתי אהוב ואהוד על מפקדי היחידה ועל חייליה." כתב מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי: "איתי שירת כלוחם בגדוד 'רם', התבלט בנחישות, אחריות ובמסירות לתפקידו ולחבריו. איתי התאפיין ברעות, ביכולת הובלה ובחיוך תמידי. מפקדיו וחבריו מעידים על רגישותו לסובבים אותו ועל היותו חבר ולוחם למופת." כתב סגן-אלוף איל גרוס, מפקד היחידה שאיתי שירת בה: "איתי שירת כלוחם בסוללה א' בגדוד הנ"מ (נגד מטוסים) 'רם', והתבלט לאורך כל שירותו כחבר וכלוחם חדור מוטיבציה ואהוב. הוא האיר את סביבתו בחיוכו הרחב, גם בפעילות מבצעית מורכבת וממושכת, במהלך מלחמת לבנון השנייה ובאימונים. נתגעגע כולנו, מפקדיו וחבריו הרבים מספור, לחום שהקרין איתי ולשמחה שהביא לנו בחייו. הנחישות שהפגין בבחירתו בשירות הקרבי מעידה על החינוך שקיבל בבית, ואנו מלאי הערכה ותודה על כך. לעולם לא נשכח את איתי ואת דרכו המיוחדת." כתבה מורתו של איתי, ליה סלע: "חינכתי את איתי והייתי המורה שלו לספרות במשך שנתיים בתיכון 'קוגל' בחולון. איתי היה ילד שמח, עם חיוך של טוב לב על פניו ונכונות לעזור. הוא מאוד אהב חברה ותמיד ראיתי אותו מוקף בתלמידים שרצו להיות אתו. גם כאשר הוא היה שותף למעשי שובבות, זה היה בלי רוע ובלי רצון להכאיב לשני – רק מתוך רצון שיהיה כיף ונחמד מסביב. ב-2005 יצאנו כל השכבה לטיול שנתי ברמת הגולן. איתי הלך בכל מסלולי ההליכה, ובערב היה מעורב מאוד בפעילות החברתית, בריקודים, והעיקר 'שיהיה שמח'. מותו בגיל צעיר כל כך 'לא מסתדר לי' עם הדמות של איתי שאהבה את החיים ואת האנשים שסביבו בעוצמה ובטוב. 'נוף זה בעיניי הנוף היפה וגם העצוב ביותר בעולם כולו. כי במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על פני הארץ, ומכאן נעלם. הסתכלו בנוף זה יפה יפה למען תכירוהו בנקל. אם תצאו באחד הימים למסע על פני מדבריות, אם תזדמנו למקום הזה, אנא, אל תיחפזו להמשיך בדרככם: המתינו נא שעה קלה תחת אותו כוכב! והיה אם יופיע לפניכם ילד, שפניו שוחקות והוא אינו עונה על שאלות, וידעתם נכונה מיהו אותו ילד פלאי, ואז עשו נא חסד עמדי למען יפוג צערי ורווח לי: כתבו לי מיד כי הנסיך הקטן חזר אלינו' (אנטואן דה סנט אקזופרי, 'הנסיך הקטן'). יהי זכרו ברוך!" כתבו חבריו לשירות: "שנה וחצי היה לנו התענוג של להיות בחברתך, אדם מקסים שתכונתו הבולטת הנה החיוך הבלתי פוסק. גם עכשיו, כשאנחנו חושבים עליך – עולה פרצופך המחייך בזיכרון. מהרגע הראשון ניתן היה לראות שאתה בן אדם מיוחד. אומרים שלכל בן אדם יש תפקיד, כנראה שתפקידך היה להראות שבכל מצב אפשר להיות חזק וליהנות מהסובבים האוהבים אותך, כל כך חזק שלא נתת לנו לחוש את כאבך… אתה לא רצית לגרום לאחרים להרגיש רע בשבילך מרוב שאהבת את כולם, הפכת בכל הגדוד לשם, לסמל ולביטוי של ערך הרעות. 'אני אוהב את כולכם, אל תשכחו אותי…' אלה היו מילותיך האחרונות לאנשים הכי קרובים אליך. … קשה להאמין, קשה להאמין שאתה לא עומד בינינו היום, הטוב מבין אנשינו. הגעת לעולם הטוב יותר עם תואר מלאך, נתגעגע בלי סוף לחיוך הזוהר שלך. משפחה, חברים, אחים לנשק – כולנו ננצור כל זיכרון בו הארת את פנינו. עזרת בשמחה, דאגת לחברים, תמיד היית אדם כן עם עקרונות של צדק, היית כאח לכולנו, החבר שיהיה שם בעת צרה, מעודד ברגעי משבר, לעולם לא אומר 'לא' לאדם הזקוק לעזרה. היום הפכת ממלאך בעולמנו למלאך בעולם הבא… '… גיבור של העולם ילד, עם חיוך של מלאכים…'."
