בנימין (בני), בן איטה ויצחק, מניצולי השואה, נולד ביום ה' בניסן תשי"ד (8.4.1954) בבית-יהושע. הוא למד בבית-הספר היסודי "גאולים" ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון "אהל-שם" ברמת-גן. בני היה תלמיד חרוץ ומתמיד. מחנכו סיפר עליו שהיה "מאותם תלמידים שאין המחנך יכול להגדירם הגדרה שלמה, שתבטא את כל תכונותיו גם יחד, אלא יכול הוא להעלות במקוטע ממעשיו, שכן היו אלה מעשים נאים, מעשים בחכמה, בתבונה, שאין לדלג על אף אחד מהם, מעשים שנעשו בלב חם ובאהבת אמת וכל תכונותיו אלו משלימות יחד את דיוקנו – בחור מצטיין. בכל שטח שעסק בו ובכל מקום שהיה, הוא ביצע את כל שהוטל עליו באהבה ובמסירות" ומורהו כתב: "בני עזר לכולם ללא חשבון, ללא הבחנה וללא סיבה. דומה כי הייתה זו מטרת חייו, עיקר ייעודו. וכל זאת עשה בשקט האופייני לו ובדרכו המיוחדת לו". נעמן, שהיה החניך של בני בשלוש שנות לימודיו האחרונות בבית-הספר התיכון, סיפר: "בוגר מצטיין היה בני. נער יפה-תואר וטוב נפש, גבה קומה, צנוע, עוזר לזולת ואהוד על כל חבריו בכיתה ובבית הספר… כזה היה בני – בחור העשוי כולו חוליות-חוליות של מעשים טובים, של תכונות נשגבות ויקרות, של בחור מצטיין בכל שטח בו עסק, ובכל מקום שהיה ביצע את המוטל עליו בחובה קדושה ובאהבת אמת, במסירות אין קץ ובקדושה המיוחדת רק לו… בני היה יקר לכולם, ידיד ורע לחברים, בן מסור ונאמן להורים ולמורים… קשה לדבר על בני כעל מי שהיה, אין הדעת והלב נותנים שבני איננו". חברו לספסל הלימודים, אודי סבירסקי, סיפר: "בני התגלה לי כבחור טוב לב, תוסס וערני, טיפוס חברתי מאין כמוהו, שופע הומור וליצנות, ותרן ונוח מאוד לבריות, טיפוס צברי במלוא מובן המלה. תמיד ידע לצאת מכל סבך שאליו נקלע בצורה חלקה ונקיה". בני נמנה עם חברי "נוער לנוער" ופעל הרבה במסגרת הארגון. יחד עם חברי הארגון נסע לטייל באירופה וחזר משם גדוש רשמים וחוויות. חברו בארגון אמר עליו, שהיה אהוב על כל מכריו בזכות יושרו וטוב לבו ובזכות היותו חברותי, שופע הומור ומעשי ליצנות, תוסס וערני, תר כל העת אחר החדש, סקרן ומבקש לרכוש לו ידע. שמח בחלקו היה ולא נפל ברוחו גם בשעות קשות. הוא היה נוח לבריות, בן נאמן ומסור להוריו ויחסי אחווה ורעות שררו בקרב בני משפחתו. בנימין גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק והיה בו חניך מצטיין. אחרי כן השתלם בקורס למפקדי טנקים ונודע אחר-כך כמפקד טנק אחראי ומסור לתפקידו. במשך כל ימי שירותו בצבא, דאג להוריו. ביקש להסיר דאגה מלבם ולא התאונן כדי שלא לצער אותם על האימונים הקשים. לאחר שסיים את קורס המט"קים הוצב כמדריך באותו בסיס. הוא התגאה בכך מאוד, משום שראה בעובדה זו אות לאמון ולהערכה כלפיו מצד מפקדי הבסיס. שי, שהיה אחד מחניכיו, סיפר: "בני היה אחד המפקדים השקטים ביותר שהכרתי. מעולם לא היו לנו סכסוכים אתו. את הסמכות שהייתה בו כמפקד ניצל באופן כזה, שאנחנו ראינו בו חבר ולא מפקד. כמדריך היה בני אחד הטובים שהיו לנו. הוא ידע את החומר על בוריו, אולם ראינו שאין זה הכל לגביו. בני אהב את הכלי". במהלך מלחמת יום הכיפורים השתתף בני בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) כותרה יחידתו על גדות תעלת סואץ מול קנטרה. הוא הזעיק את חבריו באלחוט, אך לא עלה בידם לחלצו. חבריו סיפרו שלחם בטנקים של המצרים, שעלו עליו, וגרם להם אבדות כבדות. לאחר שהצליח להוציא שבעה-עשרה טנקים של האויב מכלל פעולה פגע טיל בטנק שלו והוא נהרג במקום. תחילה נחשב לנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. חברו חזי, כתב לזכרו את השורות הבאות: "הלכת – אלמו מלים / נמחק חיוך / דמעות קפאו / / נפל – לב כואב / עין דומעת / שיש אילם מדבר".
