בתם הבכורה של אסתר ויוסף עוליאל. חיה נולדה בירושלים בז' באלול תשט"ו (25.8.1955). אמה זוכרת תינוקת "חמודה, שקטה, חייכנית, אבל גם עיקשת לא קטנה כשהיה חשוב לה נורא להשיג את מבוקשה. גם כילדה צייתנית, תמיד הייתה לה עמדה ברורה, דעה משלה. קרה לא פעם שכשהענשתי אותה על משהו שנראה לי חריג, היא המשיכה לעמוד על דעתה אבל לא ערערה על העונש, קיבלה אותו בהשלמה, באדישות אפילו. התכונה הזאת ליוותה אותה לכל אורך חייה". אחרי שלוש שנים בבית הספר היסודי "אליאנס" היא עברה ללמוד ב"גאולים". חיה הייתה תלמידה עצמאית, אחראית, חברה טובה ואהודה. בתיכון למדה בעין כרם, התערתה בחיי החברה והתייחסה ללימודים ברצינות רבה. בשנת 1972 התגייסה לצה"ל והוצבה בחיב"ה (חיילות בשירות המשטרה) ירושלים. כחיילת, סיירה ברחובות ובשווקים, איישה מחסומי דרכים וביצעה בדיקות ביטחוניות בנקודת המעבר מירדן לישראל בבקעה. עוד בהיותה חיילת טופחה הידידות ונבטו ניצני הקרבה אל השכן שגר קומה מתחתיה, נסים שרם – לימים אהוב לבה ואבי ילדיה, אשר לו נישאה בתום השירות הצבאי שלה, במרץ 1974. לחיה ולנסים נולדו שני בנים – אלעד, יליד 1976, ויובל, 1979. חיה הייתה להם אם אוהבת, דואגת, מחבקת, מלטפת, וגם נוזפת בשעת הצורך. מחנכת נדירה שהתברכה באינטואיציות חדות ובריאות ששום תואר בפסיכולוגיה לא מקנה. היא גידלה את ילדיה לעצמאות, לפתיחות, לצימאון דעת, לשמחת חיים, לאהבת הזולת. לא אחת נועצו בה קרובי משפחה וחברים בסוגיות חינוכיות ובקונפליקטים שבין הורים לילדים. "לחיה יש את זה", הם נהגו לומר. וחיה הרעיה? אישה ומאהבת, בת שיח תומכת, שותפה וחברה, עולם ומלואו עבור מי שעד יומה האחרון ראה בה את נערתו, ההיא שגרה קומה מעליו בימים רחוקים. הנערה של נסים. חיה, הנעימה להתרועע, הייתה בזוגיות הזאת החוט החברתי המגשר, מאושרת באושרו של איש חיקה וגם מסייגת אותו כשצריך, בטון המרוכך אך סמכותי שכה אפיין אותה. הקול ההוא, שידע גם להרעים בצחוק מתגלגל שעדיין מהדהד בין קירות ביתה. הבחירה לשרת במשטרת ישראל לא הייתה מקרית. סבה, מסעוד סייג, כמו גם אביה יוסף עוליאל, שירתו במגרש הרוסים, וחיה הייתה החוליה הבאה בתור בשרשרת, דור שלישי למשפחת שוטרים. מיום גיוסה ועד מותה חיה עבדה במדור מידע פלילי במטה הארצי בירושלים. ההתחלה הייתה בחוליית חריגים, שטיפלה באיחוד תיקים לעבריינים. עם התקדמותה בתפקיד, שימשה במקביל כעוזרת ראש המדור, סגן-ניצב צפרירה צחי, וממלאת מקומה בעת העדרה. חיה הייתה יד ימינה הרבה מעבר לדרישות הפורמליות של התפקיד. במשך הזמן הוטלו על חוליית החריגים שבראשותה משימות נוספות, שיצרו עומס מוגבר ולחץ רב בעבודה. אבל אופי זה אופי: כמי שאחריות, נאמנות, דייקנות ושלמות היו תכונות טבועות באופייה, כך בשגרת יומה במקום העבודה יישרה חיה קו עם האילוצים החדשים ותרמה הרבה מעבר לשעות העבודה המתבקשות (אף כי בשל מצבה הבריאותי אושר לה בתקופה מסוימת לעבוד ארבע שעות ביום בלבד). היא נהגה להתייצב במטה הארצי עם בוקר ולשוב רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות לביתה. גם כשחשה לא אחת ברע, נמנעה מהיעדרויות. חברותיה במטה תמיד דיברו עליה כעל עובדת מיוחדת במינה. קרבתה נטעה בהן ביטחון, נוכחותה הקרינה שלווה, רוחב לבה הקסים את סובביה. עם חיה היה כיף להתייעץ, לא היה קץ לקשב שלה, תמיד היו לה הערות בונות. ב-1996 היא נבחרה לעובדת מצטיינת של המשטרה וקיבלה את אות הנשיא. מעבר להצטיינותה בעבודה, הייתה בין הראשונות שהצטרפו ללהקת המחול של המשטרה, במסגרתה רקדה בקלילות על הבמה שנים מספר. החוש האמנותי שלה, בשילוב סבלנותה ודייקנותה, בא לידי ביטוי גם באפיק אחר שטיפחה כתחביב – עבודות טלאים מבד. בשקידה שלא תיאמן חיברה טלאי לטלאי ויצרה שטיחי קיר מרהיבים ומפות מסוגננות, שאף הוצגו בתערוכות. מעטות מעבודותיה נותרו תלויות על קירות ביתה. בתוך כך הקדישה מרץ רב גם ללימודי התואר הראשון בחינוך, שאותם סיימה בהצלחה. הדומיננטיות שלה, הסקרנות הרב-תחומית והחוש האסתטי המעודן, ניכרו גם בביתה, שטופח בטעמה המיוחד, כשלכל חפץ משמעות ומאחורי כל פריט מחשבה תחילה. אבל על הצחוק הגדול שלה העיבה עננת מחלתה. גם אז, ברגעיה הקשים, היא עשתה הכול כדי לא להכביד, לא לחלוק את משאה אף עם הקרובים אליה ביותר. "אל תעשו לי הנחות" היה המשפט הנחרץ השגור בפיה. היא תבעה בתוקף מנסים, אלעד ויובל שלא יקלו עליה והקרינה על סביבתה עוצמות של רוגע מדומה עד רגעיה האחרונים. בוקרו של יום שלישי, כ"ח בניסן תשנ"ט (14.4.1999), לא רמז על הבאות. חיה נכנסה בשער המטה הארצי ועלתה למשרד שלה. שלוש שעות אחר כך נקבע מותה. רב-פקד חיה נפלה בעת שירותה. בת ארבעים וארבע הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בהר הרצל, ירושלים. הותירה בעל ושני בנים. אוהביה של חיה כתבו מילים אלה לזכרה: "הכלים המעולים שהעניקה להם משמשים את בניה גם היום, כבוגרים. כל אחד מהם, בדרכו, מילא אותם בכל הטוב שבו. אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, חיה מצוירת היום בנוף הזה כאימא גדולה מהחיים … איך אפשר לתמצת במילים פיסת חיים קרועה של מי שלא אמרה את מילותיה האחרונות? איך אפשר לסכם מארג חיים פרום של מי שהעדרה הפיזי הוא נוכחות מרעידה שמזינה את נפש אוהביה-אהוביה שהותירה אחריה? איך אפשר לכתוב תולדות חיים גרועים של מי ששברי חלומותיה עוד מנצנצים על קירות הבית אליו לא שבה ביום אביבי אחד? … ואף על פי כן היא כאן, כל הזמן כאן, לועגת את אי היותה, כמו אבן גדולה שנעקרה ממקומה בשדה והותירה תחתיה את קווי המתאר המשמרים את תבניתה. בת ארבעים וארבע, מעתה ועד עולם".
