שרייר, אבא (אבקא)

בן איטל ומנדל. נולד בשנת תרס"ו בליטא. ב-1924 עלה לארץ-ישראל והצטרף לגדוד העבודה בירושלים כחוצב. בשנת 1926 עבר למגדיאל, שם עבד בחקלאות והיה פעיל בין הפועלים כמרכז עבודה וחבר מועצה, ער לכל מפעל ציבורי הסתדרותי ומשתתף אקטיבי בכל המוסדות. ביום עבד עבודה מפרכת בטוריה ובערבים בעבודה ציבורית. היה חבר ועד המושבה והגן בחום ליבו על ענייני ציבור הפועלים במקום. כשהציעו לו שכר סרב: "בתנאינו אנו, מרכז בשכר מנתק הקשרים עם הציבור". עמל להשגת מגרש להקמת בית ההסתדרות. שרת ב"הגנה" משנת 1925 ועד יום מותו. כל ימיו חלם על התיישבות, אך גם בהתגשם חלומו במושב עין-ורד ב-1933 לא שכח את חבריו במגדיאל ובכל עת היה מבקר ומתעניין בגורלם. חבריו כינוהו בחיבה "אבקא". בו' בתמוז תרצ"ח (5.7.1938) בדרכו לעבוד עם שלושה מחבריו בפרדס יכין שליד המושב הותקפו ביריות מן המארב על-ידי אנשי כנופיה ערביים. אבא וחברו מרדכי נהרגו במקום ושרגא אורבוך ואריה הכהן נפצעו פצעי מוות. אבא הובא למנוחת עולמים עם שלושת חבריו בקבר אחים בביתה העלמין הגושי בתל-מונד. הניח אישה ובת. שמו הונצח בספר "הם הלכו". בעיתונים התפרסמו רשימות לזכרו.