שרייבר, יוסף

בן בילה וישעיהו, נולד ביום ט"ז בתמוז תרפ"ח (4.7.1928) בכפר בודשט שבמחוז מרמרוש, רומניה. למד בחדר ואחר-כך גם בבית- ספר ממשלתי רומני, שם סבל רבות מהיחס האנטישמי של המורה ומידי הנערים הנוצרים בעידודו של המורה. בשל סירובו לכתוב בשבת הוכה מכות רצח ואחת מפיאותיו נתלשה. כשהוחזר האזור להונגריה ב-1940 הוסיף ללמוד בבית-ספר ממשלתי מיוחד ליהודים, שבו נמשכה ואף גברה ההתעללות האנטישמית והכפייה לכתוב ואף לעבוד עבודות קשות ומזוהמות בכל יום ובייחוד בשבתות. בשנת 1944 נלקח עם היהודים לגיטו ועונה שם קשה. פעם הציע לאחיו: "בוא ונברח ליערות ונאכל עשב כבהמות. מוטב שנמות כאנשים חופשיים מאשר להיות הפקר לעינויי אין-קץ". אך לפני שהספיק לברוח הוסע עם כולם למחנה-ההשמדה אושוויץ ובדרך סיכן את עצמו כדי להשיג מזון ומים לאימו ולאחותו. ממחנה-ההשמדה הועבר עם אביו ואחיו למחנה-עבודה בשלזיה. הוא נחלש מאוד מעבודות-הפרך ומתזונה גרועה ובלתי-מספקת, אך החזיק מעמד באומץ והסתכן לא פעם כדי להשיג אוכל לאב ולאח. משהתקרבו הרוסים הועבר ברגל לבוכנוואלד במסע שארך כחודשיים וחצי, ומתוך אלף האנשים שיצאו לדרך היה אחד מהעשרות שהגיעו חיים למקום. ימי האימים האחרונים של השלטון הנאצי עברו עליו במחבוא במרתף אפל, בו ניזון מתפוחי-אדמה בלתי מבושלים. המשחררים האמריקניים מצאוהו חולה בטיפוס ואחרי שלושה חודשי טיפול בבית-חולים חזר הביתה לבקש שרידים ממשפחתו. עם אחד מאחיו יצא ב"נתיב-הבריחה" לאוסטריה, ובמשך שנה שהה בקיבוץ של תנועת "דרור". עבר לאיטליה והעפיל ארצה באונייה "אף-על- פי", ואחרי מאבק קשה עם הבריטים נשלח לקפריסין. שם שהה שבעה חודשים ובהביעו במכתבו לאחיו את צערו על העיכוב, הוסיף גם דברי אמונה בעתיד: "אני מקווה שבקרוב אהיה בארץ, במדינתנו העצמאית. בווין יהיה מוכרח לשחרר אותנו". יוסף עלה לארץ במרס 1948, בתקופת מלחמת-העצמאות, הגיע לקיבוץ גשר והצטרף לעובדים ולמגינים. "המצב המתוח אינו מפחיד אותנו" – כתב לאחיו – "יש לנו נשק ובחורים ואנו נילחם". מתוך אמונה זו עמד בהגנת גשר נגד ההתקפה הראשונה של הלגיון הערבי, ושם נפל, ביום י"ח בניסן תש"ח (27.4.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגשר.