שריג (רוטנברג), ראובן (“רוביק”)

בן מקס ופנינה רוטנברג. נולד ביום כ"א בניסן תשי"ח (11.4.1958) במושב בית חנן. את שלוש שנות חייו הראשונות עשה רוביק במושב בית חנן. המשפחה עברה לראשון לציון, כשמלאו לו שש שנים הגיע עם משפחתו לקיבוץ בית העמק. כאן התחנך וגדל עד גיוסו לצה"ל למד בבית הספר היסודי שבקיבוץ בית העמק ובבית הספר האזורי 'סולם צור'. בבית הספר בלט בכישרונותיו בכל המקצועות. אך מסגרת הלימודים בבית הספר לא התאימה לרוביק, וזו היתה כנראה הסיבה להחלטתו להשלים את לימודיו התיכוניים בכוחות עצמו. הוא עשה זאת בכישרון רב ועמד בהצלחה רבה בבחינות הבגרות. בכיתה י' הצטרף לקורס במתמטיקה של הטכניון וסיימו בהצטיינות. רוביק התעמק גם בספרות, בפילוסופיה, בבוטניקה והוא עסק בכתיבה ובתחביבים שונים. אך עיקר אהבתו היתה שמורה לארץ ישראל, נופיה, שיריה, אורחותיה ועתידה – כל אלה היו קרובים ללבו, חלומו היה ארץ ישראל חלוצית ויפה. ארץ ישראל שעובדת את אדמתה וחיה את חייה הייחודיים לה ולא המיובאים אליה מתרבויות זרות. ולא רק בטיולים רבים, שערך ברחבי הארץ, גילה אהבתו זו. את חלומו ביקש גם להגשים בפועל, ובקידום ההתיישבות היהודית בגליל ראה את משימתו הראשונה. בכנס של בני משקים, תלמידי כיתות י"ב, ניסה להדביק את חבריו בהתלהבותו ולהקים תנועה להגשמת היעדים החשובים כל כך לדעתו. חלומו שהיה אז בגדר בלתי ידוע, קורם עור וגידים בימים אלה, כשכל תכניותיו על מצפים, השומרים על אדמות המדינה ומאכלסים חברים הפועלים גם בעיירות הפיתוח, מתגשמות הלכה למעשה. במעשיו ניסה להיות דוגמה לעצמו ולאחרים. בזמן הלימודים לא חסך בימי עבודה בפרדס, ובעזרת עקשנות וקביעת סדר יום רשום ומדוקדק, שאפיין אותו גם בלימודים וגם בארגון הטיולים שלו, עלה בידו לעמוד במטלות שנטל על עצמו. עולמו היה מזיגה של מעש ורוח. השירה שקרא וכתב – דמותו של אלתרמן ויצירתו – ובצדה שימת הדגש בערכי העבודה – משהו מן הגורדוניזם – על אלה היתה מושתתת אישיותו. "אדון האדמה הוא מי שמעבד אותה", טען. וכך גם דרש בקיבוץ. בשעות שבין עיסוקיו הרבים העלה על הכתב את רעיונותיו והגותו. "ואף על פי שיתמהמה/בוא יבוא/החלום – אף על פי שאתם אומרים/לא/!אני אומר/הוא יבוא/ כי הוא כל כך פשוט/החלום/פשוט. יקומו אנשים ויגידו/נכון – כלנו בני אדם/וזהו/פשוט, לא?" בנובמבר 1976 גויס רוביק לצה"ל והוצב לחיל הקשר. לאחר הטירונות השתלם בקורס אלחוטנים והיה לאלחוטן בגולני. הוא ויתר על קורס טיס כדי להישאר עם חבריו בגולני. גם בצבא, בין אימון לאימון, מצא לו רוביק פנאי לעלעל בספרי פילוסופיה, לטייל, להגדיר צמחים ולכתוב פרוזה ושירה, שבה כבר ניכרה התפתחות של בוגר…" שכן. אין חלום ואין רעיונות, ישנם רק אנשים והם כולם רק בני אנוש. לכל אדם חלומו שלו – לכל אדם רעיונו הפרטי בהחלט – כל כך שונה מגודל מעוצם הרעיון שאיננו כמובן". כשהיה בקורס מ"כים נתבקשו מתנדבים למה שכונה אחר כך 'מבצע ליטני'. רוביק לא היסס. ביום ו באדר ב' (15.3.1978) באזור דרום לבנון, בעיצומו של הקרב נפגע ונהרג בעלות הנגמ"ש על מוקש. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ בית העמק. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה ציין מפקד היחידה את "רצונו העז להצטרף למבצע. כישוריו המקצועיים המעולים אפשרו לו לקחת חלק בפרק חשוב זה בתולדות צה"ל. רוח התנדבות זו תשמש דוגמה גם בעתיד לחניכי קורס המ"כים בבית הספר". "אישיותו שבתה את לבי" כתב מפקדו הישיר. "מחיצות של מרחק בין מפקד ופקוד נפלו כלא היו – בעיקר ב'אשמתו' של בנכם שידע כי הדרגות הן עניין של נוהל בלבד. הוא החשיב את הרמה האישית כמדד לקשרים ומערכות יחסים עם חבריו בגדוד". אדם שאוהב דברים, שרוצה להגיע להישגים, שמגדיר לעצמו מטרות ומעל לכול מבצע. ביצועיסט, נלחם עם עצמו. מקשה על עצמו, לא שבע רצון, לא מניח ולא מזניח עד שמגיע. והוא הגיע, חיים רצופים אתגרים קטנים וגדלים שלא נרתע מפניהם" – דברים שכתבה בת דודו