שריג (וינברג) עמירם (“עמי”)

בן משה ופרידה. נולד ביום י"ד בכסלו תשי"ד (18.11.1953) בקיבוץ לוחמי הגיטאות. למד בבית הספר היסודי שבקיבוצו וסיים את לימודיו בבית הספר "סולם צור" שבגשר הזיו. הלימודים לא היו אהבתו הגדולה של עמי, אך היו תחומים שהיה שאפתן מאוד בהם והקדיש להם את כל כוחו ומרצו. התמסרותו לספורט היתה רבה וכשהחליט להתמסר למשחק הכדורסל, הקדיש שעות אין ספור לאימונים. עמי זכור לחבריו לכיתה כילד קטן, רגיש, פגיע ונוטה להיעלב בנקל. רגישות זו זכורה להם רק משנות הילדות. ככל שעברו השנים, למד להבליג ולהצניע את רגשותיו. בכיתות הגבוהות רבתה פעילותו בחיי חברת התלמידים. בארגון טיולים ומבצעים שונים. כבר בילדותו בלט עמי בכושרו הארגוני; בכל טיול, מחנה או מבצע נטל על עצמו את ארגון אספקת המזון והציוד. הוא נקשר לפינת החי ומסירותו לבעלי החיים ולכל ענף אחר שעסק בו נודעה לשבח בקיבוץ. הוא אהב את הטבע, טייל הרבה בארץ ונהג להשכים קום כדי לראות את החמה בזריחתה. אם כי היה חסון וקשוח, היתה לו נטייה לסנטימנטליות ולרומנטיקה. מגיל צעיר הקפיד על הופעה חיצונית נאה ומסודרת. וכפי שמספרים חבריו לכיתה: "המסרק לא מש מכיסו". בימי לימודיו בבית הספר התיכון התחיל עמי לעסוק בצלילה וברבות הימים שקע רובו ככולו בעיסוק זה, רכש מיומנות רבה בצלילה. בלימוד הארכיאולוגיה הימית ובהכרת החי והצומח בים. החיוך היה חלק מעמי, והוא ליווה אותו בכל אשר עשה. היתה בו אופטימיות ואמונה בטוב, ויכולת להתקשר בנקל לאנשים ולהתחבב על הבריות. עמי גויס לצה"ל בנובמבר 1972 ובעקבות הצלחתו במבדקים לצוות-ים, התנדב לשרת כצוללן בשייטת בחיל הים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה נשלח עמי לקורס מ"כים וסיימו בהצלחה כחניך מצטיין פלוגתי. אחרי כן השתלם בקורס צלילה על כל שלביו והצטרף לשייטת של חיל הים כצוללן לוחם. חבריו לקורסים הקשים ולשייטת מספרים: "לכל אורך הדרך היה עמי מאורגן ומסודר למופת. אך מי שמקבל רושם שעמי היה מעין 'חייל סבון', צייתן ומצוחצח – טועה. הוא היה חבר למופת ולוחם מעולה. הוא ייצג את כולנו בשיחות עם המפקדים ונלחם את מלחמותינו. עמי לא חפץ להיות קצין בצה"ל כיון שרצה להימנע מתפקידי פיקוד והדרכה – הוא העדיף להשתתף בפעילות מבצעית". כשנתיים שירת עמי בחיל הים, התקדם במהירות בתפקידו והועלה לדרגת רס"ל. הוא הקפיד על שמירת הקשר עם משפחתו ובאחד ממכתביו כתב להורים: "אני מחכה לאותו רגע נפלא שאהיה בחדרי, אשמע מוסיקה שקטה ואשתה משהו קר. ממש התאהבתי בחדר הזה, וכל רגע בו גורם למין הרגשה מאושרת שההסבר לה קצת קשה". ביום כ"ו בחשון תשל"ו (31.10.1975) נפל עמי בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ לוחמי הגיטאות. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "עמי ניחן בסגולות אופי: אומץ, דבקות במטרה, שכל ישר וכושר ניתוח מבריק – וזאת, בנוסף לכושרו הגופני המעולה. כל אלה הפכוהו לאחד המעולים בחיילי השייטת. בחברת הלוחמים היה תמיד מבוקש ואהוב, ולצרכים מבצעיים עמד בראש השורה עקב כישוריו ויכולתו הגבוהה". משפחתו של עמי הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה זכרונות מילדותו – זכרונות שהעלו הוריו וחבריו בקיבוץ. קטעים משיחות שערכו חבריו לשייטת לזכרו, וקטעים ממכתביו.