בן טובה וזאב. נולד בחדרה ביום י"ג בשבט תשל"ד (5.2.1974), אח בוגר ליניב וירון. אופיר נולד בעצם מלחמת יום הכיפורים, כאשר אביו נלחם בחזית הגדה המערבית של תעלת סואץ. הוא היה בן בכור להוריו ונכד ראשון לשתי משפחות של ניצולי השואה. ילד יפה, כחול עיניים ובעל תלתלים בלונדיים, שהיה מרכז המשפחה וזכה לאהבה, תשומת לב ופינוק רב. אופיר גדל והתחנך בנתניה. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'ביאליק'. באותה תקופה היתה המוסיקה מרכז חייו. הוא רכש מערכת משוכללת והקדיש כל אגורה פנויה לקניית קלטות ודיסקים, שהצטברו לאוסף נדיר. כבר בילדותו ניכר בו חוש טכני. אופיר אהב לפרק ולתקן מכשירי חשמל, ולכן טבעית וברורה היתה בחירתו בבית-הספר התיכון המקצועי 'אורט יד ליבוביץ', במגמת תיב"ם. בשנות לימודיו בתיכון התגלה אופיר, שהיה ילד שקט בבית, כבחור מלא שמחת חיים, שרכש לו חברים רבים, איתם יצא לבילויים משותפים. באמצע יולי 1992 התגייס אופיר לצה"ל. הוא ביקש דחיית שירות, כדי להשלים את לימודיו בשנת י"ג בעתודה הטכנולוגית. בתחילת מאי 1993, עם סיום לימודיו וקבלת הדיפלומה כטכנאי מכונות מוסמך, החל אופיר את שירות החובה שלו. הוא שובץ בחיל- הים והוכשר כאיש צוות סטי"ל, שמקצועו נשק ימי. אופיר נבחר יחד עם אנשי צוות נוספים לנסיעה לצורך הבאת אחת הספינות החדשות מארצות-הברית – אח"י 'חנית' – סער 5, עליה גם עשה את כל שירותו. בעת ששהה בארצות-הברית שלח אופיר שיר געגועים לחברתו מיקה שחיכתה לו בארץ: 'בסרבל כחול בים הגדול': "הפלגה שנייה של החנית/ אל הים הגדול אני מביט/ שעה שלמה על סיפון חרטום/ על קצת חום יכולתי לחלום./ מחפשים דולפינים, שום זכר לחי/ ואומרים לעצמנו – עד מתי, עד מתי/? נכנסים למטבח, מסתכלים על הטבח/ רואים את האוכל והחוצה נברח./ לשעה שבע סוף סוף הגענו/ אל החוף מיד ירדנו/ מתגעגע אליך ורוצה זאת לומר,/ אך היעד – ישראל מתקרב,/ ואיתו גם המחר." למקרא השיר, מצטיירת דמותו הנינוחה והזורמת של אופיר, כפי שהוא זכור לכל אוהביו. הוא שהה בארצות-הברית כחצי שנה, אולם גולת הכותרת של המסע כולו היתה השיבה לישראל בהפלגה דרך הים, שארכה שבועיים. בהגיעה לחופי הארץ התקבלה הספינה בטקס רב רושם, במעמד ראש הממשלה דאז יצחק רבין, הרמטכ"ל, בני משפחות החיילים ועימם חברים וחברות רבים, שקיבלו את פני הבאים בשמחה רבה. בתקופת השירות בחיל-הים גילה אופיר מחדש את הים והצלילה, שהיו אהבתו הגדולה. הוא רכש, לו ולאחיו יניב, ציוד צלילה מלא והיה פוקד את חופי הארץ השונים בכל רגע פנוי. באפריל 1997 סיים את שירות החובה שלו והחל בשירות הקבע. בתום שנה אחת לשירות הקבע ובטרם החלה השנה השנייה, חלה אביו. אופיר החליט לדחות את כל תוכניותיו וביקש חופשה ללא תשלום כדי שיוכל לסעוד את אביו בחוליו ולתמוך במשפחה. כאשר החלים אביו, החליט לנצל את יתרת החופשה שניתנה לו ולצאת לטיול באמריקה הדרומית. טרם צאתו לטיול קיים אופיר הבטחה לחברו הטוב, שלומי, וירד איתו ל'צלילת פרידה' באילת. ביום כ"ד בסיוון תשנ"ז (29.6.1997), בדרכם חזרה מאילת, בקרבת העיר דימונה, אירעה תאונת-דרכים, כאשר רכב שנסע מולם סטה ממסלולו והתנגש בהם חזיתית. שלומי נפצע בתאונה ואופיר קיפח את חייו והוא בן עשרים-ושלוש. הוא הובא למנוחות בבית- העלמין הצבאי בנתניה. הותיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר מותו הועלה אופיר לדרגת רס"ל. מתוך דברי הספד של דודו, מאיר: "נולדת לעין הסערה, חיית את חייך כרוח סערה והותרת את כולנו, בלכתך מאיתנו, כלאחר סערת הוריקן עזה." מתוך מכתב תנחומים של הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: "אופיר תואר על- ידי מפקדיו כחייל צנוע, שהפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי ומילא את תפקידו במקצועיות ובאחריות. אופיר ניחן ביכולת מנהיגות, ויצר אווירה טובה בקרב הסובבים אותו." סא"ל אבי, מפקד היחידה, כותב במכתב התנחומים למשפחה: "אופיר היה מנהיג אשר ענווה אפפה את אישיותו המיוחדת, ובדרכו הוביל את כל הסובבים אותו להישגים. אופיר מילא את תפקידו בנאמנות ובמקצועיות. רוחו החיה הובילה את ספינתנו בין ימים, ומהווה חלק מאבני היסוד של ספינתנו. אופיר היה אהוב על כל חיילי וקציני הספינה, ומותו משסע את ליבנו."
