fbpx
שרון, שלמה

שרון, שלמה


בן מזל וחיים. שלמה נולד ביום ז' בתמוז תש"ג (10.7.1943) בעיר אלכסנדריה שבמצרים. בן בכור להוריו. אח לשאול, משה, עליזה, עזרא ויוסי. המשפחה עלתה לישראל בשנת 1946 והתיישבה בראשון לציון. שלמה למד בבית ספר יסודי בשכונת מגוריו רמת אליהו. לאחר סיום לימודי היסוד יצא ללמוד בחווה החקלאית בבית דגן, שם רכש ידע בכל המקצועות. שלמה התגייס לשירות סדיר בצה"ל בשנת 1961 ופנה לשרת במשטרה הצבאית. משם המשיך לכמה יחידות, שבמסגרת אחת מהן יצא לשליחות באיטליה. בהיות שלמה בן עשרים ואחת, במהלך שירותו הסדיר, נפטר אביו. מאז, כבן בכור הוא תמך מאוד באימו ובאחיו הקטנים שנשארו יתומים. לאחר תום שירותו הסדיר הוצע לשלמה להמשיך ולשרת במסגרת צבא קבע בחיל התחזוקה (כיום – לוגיסטיקה). הוא קיבל את ההצעה ובשנים הבאות נשלח לקורסים שעבר בהצטיינות רבה, שירת בנאמנות את ארצו ומדינתו ועשה תמיד את המוטל עליו. שלמה נשא לאישה את רות. בני הזוג גרו בנס ציונה עם שלושת ילדיהם – חיים, גיל וליאור. שלמה היה אוהב אדם, חביב ומקובל וכולם תמיד אהבו להיות במחציתו. בשנת 1985, בעת שעסק בהדרכת חייליו במגרש המסדרים, התמוטט שלמה עקב מחלה. הוא אושפז, ובהמשך שוחרר מצה"ל. רב-סמל בכיר שלמה נפטר עקב סיבוכים במחלתו ביום י' באלול תשס"ב (18.08.2002). בן חמישים ותשע בפטירתו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנס ציונה. הותיר אישה, שלושה בנים, ארבעה אחים ואחות. במלאת שלושים יום לפטירת שלמה כתבה רעייתו רות: "שלומי שלי! רציתי לומר לך המון דברים, אבל יותר מהכול רציתי לומר לך תודה. תודה על שלושים ושבע שנים, על כל הימים, השעות והרגעים. תודה שבחרת בי, תודה שהיית האב של ילדי. תודה על ההקשבה הלא נגמרת שלך, תודה על החיוך ועל האור שהיית עבורי. על התחושה שלא משנה כמה קשה, כמה כואב, כמה מפחיד, איתך הכול נראה פשוט ומלא תקווה. כל דרכיך, אם בצבע קבע, אם כשהשתחררת, אם בכל עבודה וכשהיית חולה, לכל מקום שבאת, במשפחה ואצל חברים, הבאת אהבה וחיוכך שתמיד השכיח כאב, כי תמיד הוא בא מהלב! קשה פה בלעדיך, יחסר לנו חוש ההומור שלך. בזכותך התחסנתי לחיים ואצליח להמשיך עם ילדינו, הכלות, הנכדה ותמיכה חזקה מהמשפחה. זכרך לא יישכח לעד". במלאת שנה לפטירת שלמה כתב בנו ליאור: "אבא, עזבת אותי בן עשרים ואחת / אחרי שעברנו שנים קשות ביחד. / הייתי רק איתך רוצה לבלות / הרגשתי שאיתך את חיי אוכל לשנות. / היית לי כאב וחבר / אבל לבסוף אלי העולם התאכזר! / כדור קטן של תרופה / גרם לכל מערכותיך לנפילה. / טעות קטנה של רופאים / עשתה לי חור בלב לכל החיים. אני את חיי וליבי הקדשתי רק לך / כדי שתרגיש טוב עם עצמך. / אבל אבא אני נזכר עכשיו ברגעים האחרונים / איך לידך ישבתי בלילות בבית החולים, / חוויתי כל רגע של כאב שעבר בגופך / ורציתי שהמחלה תעבור אלי וכאבך ילך ממך. / אבל ידוע שזה לא כך בחיים / וראיתי איך אתה דועך אט אט מבפנים. / והרגשתי שאלה ימיך האחרונים / אפילו שהאמנתי בניסים וכל יום התפללתי לאלוהים. את ימיך האחרונים אני אחרוט בליבי / איך את עיניך אני סגרתי / את נשימתך האחרונה אני הרגשתי / ואת ידך אחזתי קרוב לליבי ולא האמנתי שזה קרה לי. אבא, אמרת שלא תעזוב אותי / אמרת שתרצה לראות את חתונתי. / את תמונתך עם רעות הקטנה אני רואה כל יום בחדרי. אבא שתדע שאתה כל עולמי / ואין שום דבר בעולם שישכיח אותך ממני. / שמור עלי ממרומים / כי אתה אבי לעולמים". באזכרה במלאת שנתיים לפטירת שלמה סיפר לו בנו חיים על ההצלחות של בני המשפחה בחייהם, והוסיף: "אבא, השנה עברנו משפחתך: אימא, אני, גיל וליאור דברים כל-כך גדולים שכמה שרצינו שתהא שותף להם, לו רק יכולת לבוא ולבקר עוד פעם אחת. אני תקווה שאתה שם למעלה מביט ואתה חלק מהצלחותינו כאן למטה … לכל הצלחותינו כאן למטה יש לנו אבא שם למעלה, שדואג ומכוון". כתב לאביו הבן גיל: "אבא, עברו עשר שנים וקצת. אני מתגעגע אליך מאוד ולעתים נזכר ובוכה. אני מסתכל על סבים וסבתות שלוקחים את הנכדים להסתובב בקניון, לוקחים אותם מהגן, ממתינים לנכדים ליד שער בית הספר, רואה את השמחה של הילדים ואת השמחה של סבא והחיבוק החם והאוהב – אני מקנא בילדים, אני מקנא בסבא שזכה לחיבוק אוהב מנכדו. תמיד אני שואל, למה? למה אבא שלי לא זכה ליהנות מלהיות סבא, מלחבק את נכדיו, ליהנות מהם. הלוואי והיית יכול לחיות עוד מספר שנים … אבא! זוכר, אוהב ומתגעגע אליך מאוד. השארת אחריך משפחה יקרה שלא תשכח אותך לעולם. מעלים זיכרונות יחד וצופים בתמונות שלך ונזכרים, ולאחר מכן מוחים את הדמעות"

דילוג לתוכן