שרון (בן-משה), דוד

דוד, בן דינה תבדל"א ודוד ז"ל, נולד בשנת תשי"א (1951) בפרס ועלה ארצה בהיותו בן שמונה שנים, בשנת 1959. בתחילה למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי, בכיתה קדם-מקצועית, במגמת הצנרת והמסגרות. מאחר שהצליח בלימודים המקצועיים והעיוניים, נשלח על-ידי הנהלת בית-הספר למרכז הנוער 'נעורים', להתמחות מקצועית, וגם שם הגיע להישגים נאים ביותר. דוד היה תלמיד חרוץ, אהב לעבוד קשה ולא חסך עמל כדי להגיע להישגים טובים. הוא הצטיין בכל המקצועות ואהב במידה שווה את הצד המעשי ואת הצד העיוני של הלימודים. למרות היותו יתום מאביו, ולמרות שאמו היא אישה חולנית וידועת סבל, ששכלה כבר אחדים מבניה, התמיד דוד בלימודיו ולא הניח לקשיים בבית לפגוע ברצונו להתקדם ולהשתלם. הוא סבר שאדם ללא השכלה וללא מקצוע אינו יכול לקוות להשיג את מטרתו בחיים. הוא גם האמין, שאדם המתאמץ ורוצה באמת להגיע להישגים, אין כוח בעולם שיכול לעצור בעדו מלעשות זאת. דודו, כפי שאהבו לכנות אותו בני משפחתו וידידיו, גם רצה להיות עצמאי ובלתי תלוי, ולכן התגורר בתקופת חייו האחרונה בגפו בתל-אביב. הוא מצא סיפוק רב בעובדה שהצליח להסתדר בעיר הגדולה, רחוק ממשפחתו, לא כל עזרה. גאה היה על שהצליח לנהל את חייו כפי שהוא באמת רוצה, באורח אחראי ובוגר. הוא עבד כמכונאי וראה ברכה רבה בעבודתו. כיוון שניחן במיומנות ובכישרון הצליח מאד בתיקון כלי רכב ושמו הלך לפניו במוסך שעבד בו. חלומו הגדול היה לחזור לאופקים, מקום שם עברה עליו ילדותו, ולפתוח מוסך עצמאי. למטרה זו הקפיד לחסוך סכום קטן משכרו בכל חודש. אומנם הסכום היה קטן, אך הוא לא פסח על שום חודש וכך הלך החיסכון וגדל, והחלום נראה כעומד להתממש. דודו היה איש חברה נעים הליכות, שכל מכיריו חיבבוהו ואהבו להיות בחברתו. הוא נהג לצאת לבלות עם חבורת נערים בני גילו שבחברתם גדל מאז עלייתו ארצה. כשהתגורר בתל-אביב, מצא לו במהירות חברה חדשה של נערים שהתחבב עליהם בזכות אופיו הנוח, עליזותו ונכונותו הרבה לעזור תמיד. דודו היה בן נאמן ואוהב לאמו, אשר ספק רב אם הייתה מצליחה להחזיק מעמד ולהתקיים ללא עזרת ילדיה. הוא נהג לעתים לשלוח לה סכומי כסף שהצליח לחסוך ובא לבקר אצלה לעתים קרובות ולעודדה. דוד גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1968 והוצב לחיל החימוש. לאחר הטירונות השתלם בקורס מכונאי רכב וסיים שם בהצלחה רבה. לאחר הקורס הוצב ליחידה של חיל החימוש בסיני. כפי שהיה בחייו האזרחיים איש מקצוע מעולה, כך היה גם בצה"ל. הוא נחשב מכונאי מצוין, עבד הרבה יותר משעות העבודה המקובלות והרבה למלא תפקידים שלא היה חייב בהם. כיוון שעבד למען הצבא של מדינתו לא חס על עצמו ועבד בפרך יומם ולילה כדי להספיק ולתקן כלי רכב לצורך אימוניהן ופעילותן של יחידות. תמיד היה נכון לקום ולעזור ותמיד היה מוכן לבצע כל תפקיד שיוטל עליו. הוא היה חייל למופת וחבריו ליחידה העריצו אותו על כושר התמדתו ועל יכולתו בעבודה. גם מפקדיו העריכו את מסירותו ואת זריזות ידיו. מפקדו הישיר כתב עליו: "הוא היה מכונאי מצטיין, בעל ידע מקצועי רחב ורצון עז לעבודה. הוא הוכיח עצמו גם כיחיד וגם כמפקד על צוות אנשים גדול". בזכות הצטיינותו בעבודה נשלח לאחר תקופה קצרה לקורס נוסף למכונאי רכב בשלב מתקדם יותר, שבסיומו הוענקה לו תעודת הסמכה על ידי מפקד בסיס ההדרכה. לאחר הקורס הזה הכפיל דודו את מאמציו, כיוון שהרגיש עד כמה זוכים מאמציו להערכת מפקדיו. התנהגותו המופתית הועלתה לא פעם על נס על-ידי מפקדיו ובדרך כלל נהגו לציינו כדוגמה לחיילים ביחידה. במלחמת יום-הכיפורים שימש דוד בתפקיד מכונאי רכב ראשי ביחידה, שליוותה את הכוחות שלחמו בקרבות הבלימה ובקרבות הפריצה לתוך מצרים. הוא הפסיק לאכול ולישון, לא התרחץ ולא התגלח והקדיש את כל כולו לעבודה. הוא עבד בקצב קדחתני והחזיר עשרות כלי רכב פגועים לכוחות הלוחמים. ללא ליאות נסע עם יחידתו אחרי הכוחות הלוחמים וטיפל במקום בכלי רכב פגועים, בלי לשים לב לקרבות המתחוללים סביבו. ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) נפצע אנושות בהתקפת קטיושות בשדה התעופה דוור-סואר ומת מפצעיו הקשים תוך כדי העברתו לטיפול בעורף. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אם, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "הוא היה חייל מצוין וחבר נאמן. דוד היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק. יהי זכרו ברוך".