בן טובה ושלמה. נולד ביום ב' בתמוז תשל"ח (7.7.1978) בירושלים. בן אמצעי בין חמישה בנים, אלישע ויניב הבוגרים ממנו ועודד ורועי שנולדו אחריו. אסי החל את לימודיו היסודיים בשכונת בית וגן והמשיך את הלימודים בשכונת גילה, לשם עברה המשפחה. כשהגיע לגיל תיכון בחר במסלול של פנימייה צבאית, ועבר ללמוד במכללת חיל-חימוש בצריפין. אסי סיים את לימודיו בהצטיינות, המשיך ללימודי עתודה בטכנאות רכב והוסמך כטכנאי. פרוייקט הגמר שלו, שהתמקד בנושא זיהום האוויר, זכה בשבחים רבים מכל בוחניו. אסי אהב מאוד בעלי חיים והיה חבר פעיל בחברה להגנת הטבע, שבמסגרתה טייל בכל חלקי הארץ ורכש אהבה גדולה למולדת. מגיל צעיר אהב כדורגל, והיה אוהד פעיל ומסור של קבוצת 'הפועל ירושלים'. בנערותו פיתח אסי את תחביב האספנות בעקבות סבו אלישע, ואסף בשקדנות בולים, שטרות ומזכרות בעלות ערך. כשהיה בן ארבע-עשרה, בשנת 1992, החל אסי להתעניין בפוליטיקה בכלל, וביצחק רבין בפרט. הוא שמע את רבין מבטיח בתעמולת הבחירות "ביכולתי לשנות," האמין בו ועקב אחר התנהלותו. לאחר רצח רבין בנובמבר 1995 אסף אסי חומרים בכתב, מדליות ותמונות שציינו את האיש והאירוע. אסי גדל והיה לצעיר נאה ורגיש, בן, נכד ואח מסור. בן המשפחה חנינה פורת סיפר עליו: "נהגת להאזין שעות למוזיקה ישראלית רומנטית, קראת ספרים שעסקו במורשת הקרב של צה"ל, הקפדת תמיד לצאת מהבית מסודר ומטופח, ותמיד עם בגד חדש מתנה מאמא. יחד עם אבא שלמה הערצתם את הפועל ירושלים, ועשיתם שעות יפות ביחד. כדי לאפשר לכם לצאת למשחק כל הבית שינה את סדר יומו, העיקר שתספיקו… דאגתך לבית, עזרתך לאמא טובה ולאבא שלמה והטלפונים שצלצלת לרועי הקטן החולה בבית – היו דוגמה למסירותך לבית." בחודש יולי 1996, בדיוק ביום הולדתו ה-18, התגייס אסי לצה"ל. הוא יכול היה להישאר כמדריך במכללה, אך בחר לשרת בגדוד נח"ל. כששאל אותו אביו על בחירתו זו ענה בחן "אבל הכומתה מתאימה לעיניים." אסי שירת במחלקת חימוש במפקדת הגדוד, כמכונאי רכב ובהמשך כסמל המחלקה. סיפר מפקדו דרור: "היית מטייל בין ההיאחזויות ונוסע לסדנאות. אתה, נהג משאית והגנרטור מאחור… היית סמל מחלקה מדהים ומי שהכיר את סמל המחלקה לפניך, יודע מה ההבדל בין אדם שדואג לעצמו לבין אדם שדואג אך ורק לחבריו. להיות קצין ולפקד על חיילים זה קל… להיות חייל כמו כולם ולדעת לפקד ולדאוג לחיילים שהם קודם כל חברים שלך זה הרבה יותר קשה, ועשית זאת בצורה יוצאת דופן." מפקד היחידה שבה שירת, סא"ל אבי כותב: "בחרת במסלול צבאי ארוך, שהחל בפנימייה צבאית והיה אמור להמשיך במסלול הקבע, מסלול שהולכים אליו רק מי שרוצים לתרום לעם ישראל ולמדינת ישראל… נפגשנו מספר פעמים בשיחות ובראיונות אישיים ובכל פעם הרגשתי שעומד מולי אדם נפלא, בוגר מגילו, שיודע מה הוא רוצה, ואולי יותר מכל דבר אחר, חייל עם אידיאולוגיה, אהבה למדינה ולצבא ועם רצון לתת ולהיות הכי טוב. אסף רצה להתקדם ולצאת לקורס על-מנת שיוכל לתת יותר, לתרום ולסייע. תמיד ראה בצבא אתגר לאומי ואישי. אסף היה חייל יפה וצנוע, מקובל, מפקד טוב שתמיד עזר וטיפל בחייליו." ביום י"ג בטבת תשנ"ט (1.1.1999) נפל אסי בעת שירותו והוא בן עשרים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמ"ר. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים. בכיתוב האישי על קברו של אסי נחקקו מילות השיר: "יש אי שם, מישהו חושב עליך. מישהו אוהב אותך מאוד, יש אי שם." משפחתו של אסי הוציאה לאור שתי חוברות לזכרו. באחת סיפור חייו המלווה בתמונות ובאחרת כותבים אל אסי ועליו בני משפחה, חברים ומפקדים. כותבת חברתו שולי: "נשמע מצחיק קצת לכתוב מכתב למישהו שכבר מת, אבל מי יודע, אולי הנשמה שלך נמצאת לידי, עוקבת אחרי כל מלה שאני כותבת ומחייכת את החיוך הנבוך שלך, נו אתה בטח יודע, החיוך התמים, המתוק והמבויש הזה!… אני אוהבת אותך אסי – אתה אדם מקסים ביופיו ובתכונותיו, ידיד נהדר שתמיד התעניין בשלומם של כולם, אז עכשיו כולם מתעניינים בשלומך…" על קיר זיכרון לזכר אסי נכתבו שורות מתוך השיר 'מבקשים חיים' שכתב ציון שרעבי: "אלוהים שומע את בכי הלב/ משתתף בצער, חש את הכאב/ מרחם כמו אבא ורוב הזמן אוהב/ לפעמים קוטף גם פרח מלבלב." אחיו של אסי, עודד, כתב לזכרו את השיר 'איפה אתה?'. מתוך השיר: "יוצא מחדרי ונכנס לשלך/ מתחיל לבכות כשרואה שם רק את השמיכה/ הטייפ והדיסקים פתאום קיבלו הרבה משמעות/ המדים והקיטבג ותעודת הזהות/ הכל נראה שחור פתאום, זה עדיין לא נקלט/ המשפחה בוכה וכולם בהלם מוחלט// פיזמון: איפה אתה, חושב עכשיו ולאן תלך/ איפה אתה יושב עכשיו ואם תחזור אז איך/ מקווה שטוב לך שמה, לא משנה איפה תהיה/ ושתמיד אתגעגע כאן בעולם הזה.// המריבות שהיו כשהיינו ילדים/ המשחקים ששיחקנו כשהיינו עוד קטנים/ האוספים שהיו לך, הבשמים והחולצות/ תמיד אהבת להראות אותם, עכשיו הם רק זיכרונות/ לא יכול לחייך יותר, יכול רק לבכות." חברתו דנה כותבת: "מהמכתבים הרבים שכתבת לי, היה אחד שאהבתי במיוחד, ובו כתבת לי שיר קצר שנקרא 'געגוע': 'כשאני רואה אותך אני רגוע,/ וכשאת רחוקה מתעורר בי געגוע,/ געגוע זה מין חוט המקשר בן לב ללב,/ ככל שהמרחק גדל,/ החוט נמתח וזה כואב.' נתת לי להרגיש מיוחדת, היית בשבילי חבר אמיתי, חבר לחיים…"
