שרון, איתי

בן רותי ומוטי. נולד בחיפה, ביום ט"ז באלול תשמ"ח (29.8.1988). חודשי חייו הראשונים של איתי עברו עליו עם הוריו בבסיס תל נוף, שם שירת אביו, סרן מוטי שרון, כטייס מסוק "יסעור". כשהיה איתי בן ארבעה חודשים נהרג מוטי בתאונת מסוק מחרידה. היה זה בעת הנחת אבן הגבול מספר 51 בגבול ישראל-מצרים – צעד סמלי שהיווה חלק ממחוות השלום בין שתי המדינות. מסוקו של מוטי אמור היה להנחית את האבן במקום המיועד, אך בעקבות כשל במסוק נותק זנבו. המסוק נכנס לסחרור, ומוטי הצליח להנחיתו במאמץ רב. כתוצאה מהנחיתה כיסאו ניתק והוא עף כלפי הרוטור הקדמי (המדחף הקדמי של המסוק). מוטי היה ההרוג היחיד בתאונה – שאר שלושת אנשי הצוות ניצלו. חודש לאחר התאונה עברו איתי ואמו לגור בחיפה, בקרבת הסבים והסבתות. איתי, הנכד הבכור במשפחה, היה ילד מתוק, חייכן, שובה לב וחכם. בעבור אמו, אם טרייה שהייתה רק בת עשרים וחמש כשאיבדה את בעלה, היה איתי עוגן הצלה אמתי, עולם ומלואו, מקור החיוך והנחמה, התכלית, הסיבה והטעם. בשנים הראשונות היו איתי ואמו לבדם. בתקופה זו התעצב הקשר המיוחד שנרקם ביניהם – קשר יוצא דופן ונדיר בעצמתו של אימא ובן שאינם ניתנים להפרדה, שהולכים יד ביד במסע החיים באהבה ובשיתוף. כשהיה איתי בן חמש נולדו שני אחיו התאומים – גיא ודנה. בן שש עלה איתי לכיתה א' בבית הספר היסודי "אהוד" שבחיפה. ילד חכם במיוחד, אך גם שובב לא קטן ופטפטן גדול. המורות נשבו בקסמו אך לא אחת גם נאלצו לנזוף בו… בסיום כיתה ה' עברה המשפחה לגור בזכרון יעקב, כאן למד איתי בכיתה ו' בבית הספר היסודי "נילי". הוא נקלט במהרה בחיי החברה והפך מיד למוקד חברתי ולדמות מפתח בשכבת בני גילו. עוד בחיפה שיחק איתי כדורסל בקבוצת "מכבי חיפה", ועם המעבר לזכרון יעקב הצטרף באופן טבעי ל"מכבי זכרון יעקב". תחביב זה ליווה אותו עד סוף כיתה י"ב והיה חלק בלתי מבוטל מחייו. איתי היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי חיפה" בכדורגל ועקב באדיקות אחר משחקיה. בהגיעם לכיתה ז' עברו איתי וחבריו ללמוד בבית הספר האזורי "אורט השומרון" שבבנימינה, שם היה איתי תלמיד מצטיין.איתי למד במגמת רובוטיקה,וזכה עם קבוצתו ועם הרובוט שיצרה באחד המקומות הראשונים בתחרות "First" – תחרות הרובוטיקה של ישראל. איתי למד גם פיזיקה ומתמטיקה באופן מוגבר, ועל אף שנבחן בבחינות הבגרות במקצועות ריאליים במהותם, נמשך מאוד למקצועות ההומניסטיים – אהב תנ"ך, ספרות והיסטוריה – והצטיין גם בהם. הוא היה דמות דומיננטית בבית הספר, ידע להעריך ולכבד את הצוות החינוכי, וייצג נאמנה את התלמידים בפני אורחים חשובים. "בכל פנייה לסייע לנו בביקורים – היית נכנס לחדרי עם אותו חיוך מפורסם, עם אותו רוגע ושלוות נפש, ובאנגלית רהוטה וקולחת מתאר בהתלהבות את הפרויקטים הייחודים שלהם היית שותף," תיארה המנהלת. בטקס סיום התיכון, נשא איתי דברי פרידה בשם כל המחזור, בנאום מיוחד ומרגש שגרם לרבים מהנוכחים להזיל דמעות. בנשף הריקודים שנערך על בימת טקס הסיום, היה איתי הראשון שניגש לחבק את אמו – חברתו הטובה והיקרה ביותר. איתי היה תלמיד טוב ושחקן כדורסל מצליח, אך הדבר החשוב לו ביותר היה קשריו החברתיים והמשפחה. הוא השקיע מאמצים רבים לשמור על קשרים עם בני המשפחה המורחבת, אהב מאוד את חבריו, היה מחוזר על ידי הבנות, ותמיד שימש כתובת לעת צרה. ביתו היה מרכז חברתי שוקק, צומת הפעילות החברתית, הדבק המאחד את כולם, המקום שבו נפגשים כדי לצפות יחד באירועים ספורטיביים כמו המונדיאל, ושאליו באים כדי לשמוח וליהנות ביחד. איתי גדל בצל דמותו של אביו שאותו לא הספיק להכיר, אך מעולם לא פסק להתגעגע אליו, וכל חייו שאף להידמות לו. הוא הקפיד לקיים קשר רצוף עם הטייסת של מוטי – טייסת "דורסי הלילה", לא ויתר על נסיעה לבסיס תל נוף בימי הזיכרון, וגם לא על השתתפות בטקסי הזיכרון שהתקיימו בהר הטייסים. הגם שלא דיבר עם חבריו על הכאב הגדול כל כך שהוא נושא עמו ושידר אופטימיות ושמחת חיים, העצב הפנימי ליווה אותו לכל אורך חייו. את ייסורי הנפש שחש הביע בכתיבת שירים, שרבים מהם הביעו את הכאב העמוק ואת הגעגועים לאביו. חודשים ספורים לפני מותו כתב איתי את השיר "ניהול העיזבון": "מאז שעזבת / הזמן עובר לאט, / ימים זולגים כמו מבעד לשעון חול, / ואני חייב להמשיך בחיפוש. // אני לא מפסיק להתגעגע, / חושב עליך, / מנסה ללכת בדרך שלך, / שהצבת בפניי כשהלכת. // אני מפחד לא לעמוד בציפיות, / של כולם, של עצמי… / מפחד לאכזב אותך, / מאז שעזבת." בכיתה י"ב, נענה איתי להצעתו של חברו דניאל רויכמן להתראיין לעיתון בית הספר ולספר על אביו שנהרג. בדברי הפתיחה לכתבה כתב דניאל: "איתי ואני חברים קרובים כבר הרבה שנים, אך הסיפור שקרה עם אביו היה בגדר 'טאבו' – לא שואלים ולא מדברים על הנושא. אני לא יכול להגיד שזה לא סקרן אותי, אך ניגשתי אליו במרב הזהירות הנדרשת בהתעסקות עם נושא רגיש כזה. לאחר שהצבתי בפני איתי את בקשתי והוא נענה בחיוב, לראשונה ניהלנו שיחה מלב אל לב כמו שלא ניהלנו מעולם." איתי ענה בכנות ובפתיחות על השאלות. "לגדול בלי אבא, בלי משהו שלהרבה אנשים יש, משפיע ומעצב את כל החיים בעצם," אמר. "תמיד יש לי הרגשה של חסר, שמלווה אותי בכל החיים, משהו שאי אפשר למלא." על יחסיו המיוחדים עם אמו, סיפר: "אני פשוט לא מבין איך ילדים רבים עם ההורים שלהם על דברים כמו כסף או שטויות אחרות. אני ואימא שלי ביחסים הכי טובים שיש. אני מספר לאימא שלי הכול. החלום שלי הוא לדבר עם אבא ולשאול אותו את השאלות הכי פשוטות כמו מה אהבת, מה עשית." כשנשאל איתי איך הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים, השיב בפשטות: "בשיכון משפחות בבסיס תל נוף, תמיד יש לי משם הרגשה של בית, נשוי עם שני ילדים, בן ובת." את שיחתם סיכם במשפט "ההצגה חייבת להימשך". לקראת קבלת צו הגיוס התנהלו במשפחה דיונים ושיחות על אודות האפשרויות העומדות בפני איתי. אמו ניסתה לשכנע אותו ללכת לכיוונים "בטוחים", ובני המשפחה האחרים תמכו בדעתה. אך לא היה בכך כל טעם, משום שאיתי היה נחוש להיות טייס, כמו אביו, ושום אפשרות אחרת לא באה בחשבון. מבחינתו היה הדבר מובן מאליו, נושא סגור וחתום, וגם ביקורם של קציני ענף נפגעים שניסו להציג בפניו אפשרויות לשירות "לא קרבי" לא הועיל. איתי פשוט חייך את חיוכו המקסים והודיע ש"אין מצב שאני לא אהיה טייס". עם הנחישות הזו יצא איתי ב-20.8.2006 לגיבוש טיס. ערב קודם לכן הוציא מהארון את כנפי הטיסה של אביו ואת כובעו, והניח אותם על שולחנו. זה היה שבוע חם במיוחד, ותנאי השטח קשים. בעבור איתי היה הגיבוש "להיות או לחדול". בבוקר יום רביעי, כ"ט באב תשס"ו (23.8.2006), לאחר מסע, התמוטט איתי, פונה לבית החולים, אובחן כסובל ממכת חום ונפטר בתוך שעות אחדות. הוא לא זכה לחגוג את יום הולדתו השמונה-עשר, שעמד לחול בתוך פחות משבוע. איתי הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בזכרון יעקב. הותיר אחריו אם, אח ושתי אחיות סבא ושתי סבתות, דודים ודודות. על מצבתו נחקקו מילותיו שלו: "…מנסה ללכת בדרך שלך, שהצבת בפני כשהלכת…" ספד לאיתי ירון, חברו הטוב של אביו המנוח: "… לידתך, דרכך, חייך… שזורים בתוך חיי כבר שמונה-עשרה שנה. שמונה-עשרה שנה מאז האסון שהפגיש בינינו בפעם הראשונה, כשקברנו את אבא… ואתה… רק בן ארבעה חודשים. תינוק יפהפה, שתי טיפות מים אבא, שנולד לתוך מציאות ישראלית הזויה, לתוך משפחת חיל האוויר, לתוך משפחת השכול. … איך ייתכן שבעת שאתה עושה מאמצים כה גדולים לעמוד על שלך ולסגור מעגל, להתקרב לאבא ולו במעט… אתה מתקרב לאבא הכי קרוב שרק אפשר… ומתרחק מאתנו למרחק בלתי נסבל? … לא הצלחתי לשמור עליך אח קטן. אבל אתה הצלחת! שתדע! מבחינתי קיבלת כנפיים! אבל למה… למה כנפיים של מלאך?!" הספידה את איתי בינה, רכזת השכבה: "איתי יקר ואהוב! … הבטחת להיות נאמן לאמת שלך, לשאול, להגיע ולממש כל דבר בצורה הטובה ביותר, והבטחת להשתדל לשמור על עצמך. בתחילת הדרך היית להגשים חלום נשגב להיות טייס, ללכת בדרכו של אביך. … כברוש אדיר צמחת ובהינף גרזן נגדעת. ויותר לא נוכל להתגאות בהישגיך, בתבונתך, באכפתיות ובמעורבות שגילית. … ינעמו לך רגבי עפרך וממרומים שם תשתדל לשמור על חבריך. שלום איתי…" חיל האוויר מינה ועדת חקירה לבדיקת האסון. ממצאיה הצביעו על שורה של כשלים בהתנהלות מצד גורמים שונים – צבאיים ואזרחיים כאחד, שהובילו למותו של איתי ולפציעתו הקשה של חניך נוסף. אך את איתי, ילד יחיד ומיוחד, עם חיוך ממיס, האוצר היחיד שנותר לאמו מאביו שנהרג, כבר אי אפשר היה להחזיר. בערב הוקרה לזכרו שהתקיים בשנת 2006, ספד לו יוסי, מאמן קבוצת הנוער בכדורסל בזכרון יעקב, על משחק האליפות האחרון שאיתי השתתף בו: "איתי היה מהחומר שממנו עשויים גיבורים. איתי היה מהחומר שממנו נוצרים סיפורים. זכינו לראות כיצד אישיותו המדהימה של איתי רק מאפילה על יכולתו כשחקן. כיצד כל השנה תרם לנו איתי כחבר, כשחקן, באישיותו החיובית והקורנת, בחיוך הכובש, בשקט הנפשי – כאילו כבר ידע מה הולך לקרות. כאילו ידע שדווקא במשחק המכריע, במשחק האליפות, יהיה הוא זה שיקום ויסחוב את כל הקבוצה על כתפיו החסונות. … המנהיגות, הכריזמה, האופי הזה חסר הפשרות של איתי הוא החומר שממנו עשויים גיבורים. איתי הוא סיפורה העצוב של קבוצת האליפות שלנו." נשאה דברים מירה רוסקיס, מנהלת "אורט בנימינה": "… סיפרתי לאיתי את אשר הוא גרם לכולנו במסיבת הסיום של שכבתו. השילוב של הרוך, הנועם, החיוך, הרגישות, המילים החמות עם הרצינות, הגוף הגדול, האסרטיביות והחוזק – ריגשו את כולנו עד עומק הלבבות. … איתי – זכות גדולה הייתה לכולנו לחיות במחיצתך – נער יוצא דופן באיכויותיו. … נגעת בחיי כל אחד מאתנו – וזאת נישא לעד." כתב ניר, חבר קרוב של איתי: "איתי אחי הנסיך. … אתה חבר אחד ויחיד והיה לי הכבוד להיות קרוב אליך, תמיד עוזר, תמיד מעודד ותמיד שם כשצריך אותך, כל כך מלא חיים, עם חוש ההומור שישר היה מפיל אותי לרצפה או שפשוט מחבק בידיים הארוכות והמרגיעות שלך בכל הזדמנות ונותן את החיוך הזה שבשנייה אחת היה מסדר הכול. … חבר יקר, אני נשבע לזכור אותך לתמיד ותמיד תהיה חלק ממני. … הכאב הוא אין-סופי. אוהב, כואב ומתגעגע, אחיך הנסיך הקטן, ניריק." במלאות שנה לנפילתו ספדה לאיתי רותי, אמו: "היה לי ילד. ילד שגדל בתוכי ונולד מאהבה ענקית. ילד פלא שגרם לי לרצות להמשיך לחיות ולחייך גם בימים שחורים. ילד שהקסים עוד כתינוק את כל מי שראה אותו, שגדל והפך להיות כל מה שניתן לבקש. היה לי ילד שסיפר לי כמעט הכול, שיתף אותי בחייו. ילד שאהב לחבק ולפרגן, ילד שהיה מגנט והיווה תמיד מרכז חברתי, ילד שמשך אליו מבוגרים וצעירים, והיה חם ולבבי אל כל אדם, לעולם לא מתנשא או יהיר. … לא מנחמת אותי הידיעה שאיתי חי את חייו בשלמות ובשמחה, מפני שלאיתי היו צפויות עוד שנים רבות של הצלחה ואושר. … איך אחיה את חיי מעכשיו והוא איננו עוד כאן בשבילי?" ספדו לאיתי החברים: "… איתי שלנו הוא האבדן הכי גדול שיכולנו לחוות. העולם שהוא הביא אלינו – האהבה, הצחוק והחוכמה. … איתי היה השילוב המושלם בין הצחוק לרצינות, והיה מיוחד כל כך בדרך המדהימה שלו, שחסרה לנו פה ומשאירה אותנו בודדים ואבודים. … ממשיכים להתגעגע, להיזכר ולכאוב." כתב עדן גרפי: "… הכרתי את איתי רק ארבעה ימים, אך זה הספיק לי לחוש את אישיותו, ללמוד מיד להעריך אותו, לאהוב אותו ולהפוך לחברים. רק ארבעה ימים ולילות של ריצות, טרטורים, מסע אלונקות … ראיתי בך כריזמה, כוח שכנוע, אינטליגנציה וחיבה. ידעת לתת מעצמך ולעודד את החברים שמסביבך. לא התייאשת והמשכת קדימה, קדימה… קדימה יותר מדי… רצת מהר מאוד קדימה, פתחת פער עצום ואינך עוד אתנו. … בשמחה מהולה בעצב רב וברגשות מעורבים רציתי לעדכן אותך כי הצלחתי – לא מעט בעזרתך – לעבור את הגיבוש. אתה אתי." במלאות שנתיים לנפילתו של איתי, העלתה אמו רסיסי זיכרונות: "… אני זוכרת אותך בן שנתיים, מביט בי ואומר 'אני אוהב אותך מאוד אימא' … ואני רואה אותך ביום בר המצווה שלך, כמה גאווה וכאב, כמה גדול הרגשת לי אז, ובאזכרה של אבא באותה שנה, אתה אומר קדיש בפעם הראשונה … ומול עיניי, אתה במסיבת הסיום של התיכון, יפה וזוהר, מחייך ומאושר, גבוה ומדהים, מרשים ומעורר גאווה. בערב הזה הרגשתי שכל השאיפות שלי לגביך התגשמו, שהרי אתה ילד שיש בו הכול – חוכמה ורגישות, תבונה וטוב לב, ביטחון עצמי וצניעות, יופי ושמחת חיים, ואין-סוף אהבה. ואז אני רואה אותך יורד במדרגות, לבוש חולצת טריקו לבנה ומכנסי חאקי, עיניך בורקות מהתרגשות ומציפייה, מתכופף אליי ועוטף אותי בין זרועותיך בפעם האחרונה … ובמציאות אני עומדת ליד המצבה שעליה כתוב שמך, שבוע לפני יום הולדתך העשרים, ועדיין לא מאמינה שאתה לא כאן…" טייסת "דורסי הלילה" בתל נוף, הטייסת של מוטי, "אימצה" את איתי לאחר מותו. איתי ואביו מונצחים בטייסת, ולשם מגיעה האם בימי הזיכרון לחללי צה"ל.