יעקב, בן רחל וראובן, נולד ביום ב' באדר א' תרפ"א (10.2.1921) בפולין. בילדותו היגרו הוריו לבלגיה והוא גדל באנטוורפן, שם קיבל חינוך דתי ולמד עברית ואידיש. לאחר שסיים בית ספר תיכון למד את מקצוע ליטוש היהלומים, ועבד בו. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבלגיה כ-65,000 יהודים שהתרכזו בערים הגדולות. עשירית בלבד מקרב היהודים היו אזרחים בלגים והיתר – מהגרים ממזרח אירופה ומגרמניה. המהגרים הרבים שהגיעו למדינה התארגנו בקהילות, בבתי כנסת ובארגונים עצמאיים. עם הפלישה הנאצית, ב-10 במאי 1940, נוצרו שני מוקדי שלטון בלגיים רשמיים, בעלי נטיות שונות: הממשלה הגולה בלונדון – שעמדה לצד בעלות הברית, והמלך – ששיתף פעולה עם הגרמנים. במשך תקופת השלטון הגרמני פורסמו בבלגיה צווים אנטי-יהודיים רבים. יהודים פוטרו ממשרותיהם הציבוריות, תנועתם הוגבלה והם נושלו מחיי הכלכלה. במאי 1942 הושלמה מלאכת בידולם מהאוכלוסייה עם חיובם לענוד טלאי צהוב. מיוני 1942 גויסו כ-2,000 יהודים לעבודות כפייה. רובם הועסקו במפעלי הביצורים לאורך חופי צפון צרפת, ומאוחר יותר נשלחו להשמדה. ההרעה במצב החברתי והכלכלי השפיעה קשות על הקהילה היהודית, ויצרה פער בין היהודים בעלי האזרחות הבלגית ליהודים האחרים, המהגרים. יישום "הפיתרון הסופי" על יהודי בלגיה החל באביב 1942. בסוף יולי 1942 החל ריכוז היהודים במחנה מכלן ורבים נשלחו למחנות עבודה. הגירושים נמשכו עד ספטמבר 1943. מרבית המגורשים נספו באושוויץ. קבוצות קטנות נשלחו למחנות בוכנוואלד, רוונסבריק וברגן-בלזן. בסך הכול נאסרו וגורשו כ-35,000 יהודים מבלגיה, שרובם נספו. כל משפחתו של יעקב נלקחה למחנות הסגר והשמדה ונרצחה. הוא היחידי ששרד בחיים, לאחר שהיה כלוא שלוש שנים במחנה עינויים. עם השחרור חזר לבריסל, משם עבר לאנטוורפן וחיכה לאישור כניסה לארצות הברית, שם גרה דודתו, קרובתו היחידה ששרדה. בימי הגזירות למד אמנם להסתגל לכל תנאי החיים, אבל החלטתו הייתה איתנה – לנטוש את היבשת הארורה, בה איבד את כל היקר לו. המאבק בבריטים ובערבים בארץ, ובשורת מלחמת העצמאות שהחלה כאן, עוררו ביעקב, שעדיין שהה בבלגיה והמתין לאישור יציאה, את רגש המולדת. מבלגיה עבר לצרפת, הצטרף למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) והגיע לארץ ב-12.7.1948. על סיפון האונייה בה הגיע שימש מתורגמן – דוברי שמונה לשונות היו באונייה זו, וידיעותיו בעברית היו לעזר רב. עם בואו לארץ צורף יעקב לגדוד 54 בחטיבת "גבעתי", חטיבה 5. הוא הוכשר כחובש, וגילה הצטיינות רבה בקרבות הגדוד בתפקידו כחובש פלוגתי. לקרוביו בארצות הברית שלח מכתבים מלאי התלהבות מהארץ, אם כי הדגיש ש"לא בא הנה לשם שעשוע". בנובמבר 1948 לחם יעקב עם יחידתו בדרום, באזור עיראק אל-מנשיה. עיראק אל-מנשיה היה כפר ערבי ששכן בסמוך לתל עתיק (כיום תל עיראני, בקרבת קריית גת) והפך למתחם מצרי מבוצר, חלק מ"כיס פלוג'ה" בו נלכדו אלפי חיילים מצרים לאחר קיץ תש"ח. הכוחות המצריים התבססו בסמוך לכביש שבין מג'דל (כיום מגדל) לבית ג'וברין (כיום בית גוברין), במטרה לחבר בין ציר פלישתם במישור החוף לכוחותיהם בהר חברון. מערך הביצורים המצרי ניתק את הנגב ממדינת ישראל הצעירה וסיכן את היישובים היהודיים הסמוכים. לפיכך נעשו כמה ניסיונות לכבוש את עיראק אל-מנשיה, כולל במבצע "יואב" באוקטובר 1948, אך לא צלחו. ביום כ"ג בחשוון תש"ט (25.11.1948) השתתף יעקב בקרב של יחידתו באזור עיראק אל-מנשיה. במהלך הקרב, עת חש לטפל בפצוע, נפגע מכדור בראש ונהרג. אזור עיראק אל-מנשיה שב לשליטת ישראל לאחר מבצע "חורב" והפסקת האש עם מצרים בינואר 1949. יעקב היה בן עשרים ושבע בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
