שקדי (מנדל), שמחה

בנם הצעיר של חנה-לאה ויהושע מנדל. שמחה נולד ברומניה, בעיר מארושוואשרהי (טירגומורש) שבאזור טרנסילבניה ביום ח' בשבט תרפ"ט (19.1.1929). אח צעיר למשה. שמחה גדל בטרנסילבניה שברומניה. באוגוסט 1940, כשנה אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה, אילצו הגרמנים את רומניה למסור את אזור טרנסילבניה להונגריה, בעלת בריתם. במרץ 1944 הופרה הברית וגרמניה פלשה להונגריה, ומיד הוחל בכליאת היהודים. ביום 3.5.1944 נלקחה משפחת מנדל, ההורים ושני בניהם, למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. ההורים הומתו בתאי הגזים, שמחה ואחיו הועברו למחנה דכאו ושרדו בזכות "קירבתם" לשלטונות המחנה – שמחה עבד כפקיד במשרדו של זקן המחנה, בזכות כך קיבל מנה נוספת של לחם ומרק והביא אותה לאחיו הבכור, אשר חלה במחלת הטיפוס. באפריל 1945, לקראת תום המלחמה, שחררו האמריקאים את מחנה דכאו. האחים לבית מנדל נדדו לאיטליה, שם עלו על אונית מעפילים לארץ ישראל. בהגיעם לחופי הארץ נתפסו המעפילים הלא-ליגליים על ידי הבריטים ונשלחו למחנה המעצר בעתלית. במחנה המעצר חלה שמחה. הוא נשלח לבית החולים רמב"ם בחיפה, משם הבריחה אותו מחתרת ההגנה אליה הצטרף. מאותו רגע היה שמחה מבוקש על ידי הבריטים. כעבור זמן מה, כשכמעט נתפס על ידי הבריטים לאחר שעלו על קשר מכתבים שקיים עם אחיו אשר שהה בבית הספר החקלאי במגדיאל, הציע מנהל בית הספר שמריהו אלנברג לשני האחים הצעה: שם משפחתם הוא מנדל אשר משמעותו שקדים, ובכן ייקרא אל אחד שמחה שקדי והשני משה תמרי וזה יקשה על הבריטים לעלות על עקבותיהם. כך עשו, ובמשך שנים נודעו האחים כ"שקדי ותמרי", גם אחרי שמשה שינה את שמו ל-משה שקדי. בשנת 1947 הצטרף כנוטר למשטרת היישובים העבריים. כוח זה היה כפוף לארגון ההגנה, אך שירת תחת הבריטים עד עזיבתם את הארץ. אז התגייס שמחה לצה"ל שזה עתה הוקם, לחם במלחמת העצמאות ונפצע במהלך הקרבות, פציעה בעקבותיה הוא נותר נכה. לאחר שהחלים שב שמחה לצה"ל. ב-1951 הוא סיים קורס קצינים ובהמשך שירת בתפקידים שונים בפיקוד צפון ובינהם קצין שלישות של חטיבה 3. בשנה זו, 1951, נשא את לאה (לבית מרקוביץ) לאישה. בשנת 1963 עבר שמחה לפיקוד מרכז, ובשנים הבאות שירת כקצין שלישות חטיבתי, כולל במלחמת ששת הימים. בהמשך שירת שנתיים כמפקד מחוז ירושלים בהג"א, ובשנת 1972 השתחרר אלוף-משנה שמחה מצה"ל. הוא המשיך לשרת במילואים כקצין העיר ירושלים לשעת חירום. אחרי שחרורו החל שמחה לעבוד בשירות המדינה, במשרד התחבורה. ב-1981 הוא היה בין מקימי משרד הכלכלה והתכנון. כן ניהל במשך שנים את חדר ה"מוקד" – מרכז העצבים וריכוז הנתונים של ועדת הבחירות המרכזית. שמחה נפטר בירושלים ביום כ"ו בחשוון תשנ"ג (21.11.1992). בן שישים ושלוש במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים. הותיר אישה – לאה, ובת – אירית