שצ’ופקביץ-צ’ופה, בנימין

בנימין (צ'ופה), בן חוה ואליהו, נולד ביום א' באייר תרצ"ח (2.5.1938) באוסטרוב – מזובייצק שבפולין, ועלה ארצה עם אמו ואחיו בשנת 1951, לאחר נדודים מרובים בארצות אירופה. תחילה למד בבית-הספר "אורט" במגמה של נגרות, ולאחר שנפטרה אמו נדד ועשה בקיבוצים אחדים, עד שהגיע לקיבוץ נחשולים והצטרף לגרעין "גל-עוז". בקיבוץ זה עבד בענף הדיג והקדיש לכך שעות רבות של עבודה מאומצת. בנימין, שנקרא בפי כל "צ'ופה", גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1956. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס חבלה ומש"קי חבלה ובקורס צוותי תותחנים. אחרי כן הוצב לשרת ביחידת שריון. הוא היה חייל טוב ומסור, ביצע בנאמנות את כל המוטל עליו והיה אהוד על כל חבריו ומפקדיו. חברים מספרים עליו, שהרבה לסייע להם ככל שיכול, ועשה הרבה לרומם את רוחם ולהקל עליהם. אך בשעה שנדרש לכך, ביצע כל משימה שהוטלה עליו ברצינות ובכובד ראש. בשנת 1959 שוחרר מן השירות הסדיר. לאחר שהשתחרר חזר לקיבוץ נחשולים ועבד בענף הדיג. לא חלף זמן רב וצ'ופה ביקש לשרת באניות של הקיבוץ. במשך השנתיים שעשה על הים העמיק הקשר שלו אל הים והתחזק. לאחר שמרבית חבריו הטובים עזבו את הגרעין, עזב גם הוא את המשק ועבר לשרת באניות "צים" וחזר שוב לאניות של הקיבוץ. באנייה הכיר את הדס, שעבדה בה כממונה על "משק הבית". לאחר נישואיהם ערכו טיול באירופה וכשחזרו הקימו את ביתם בבית-השיטה. הים חזר ומשך אותו, אם משום שנפשו לא "נגמלה" מן הנדודים שהיו מנת-חלקו בילדותו, ואם משום שרצה למצוא מרגוע בים ובמרחביו הגדולים. כל ימיו מיעט בנימין לדבר על שנות התלאות שפקדוהו באירופה. בכל מעשיו ביקש להשכיח מעצמו את ימי עברו הקשים. בעקשנות רבה, שהורגל לה מתוך כורח המציאות, ביקש לשקם את חייו. ב"חרושת המתכת" שבבית-השיטה מצא עניין וסיפוק. היה בו כוח-חיות רב וחוש אבחנה רגיש. משגים או מחדלים בתחומים שונים – בחינוך, בחברה ובעבודה – חרו לו מאוד והיה מתריע עליהם בעמדתו המגובשת, העצמאית והברורה. טוב לב היה ואוהב אדם. הוא ידע להבחין בין טוב לרע, בין צדק לעוול, בין אנוכיות לרוחב לב. אדם עליז היה, אוהב חברה ובילוי, ריקודים וטיולים, נהנה מכל מעשה שעשה ושמח תמיד בחלקו. הוא אהב לעזור לזולת, אך לא הסכים שיסייעו לו. צ'ופה היה אב מסור וטוב ובעל אוהב ומפנק. הוא טרח הרבה למען ילדיו, לבל יחסרו דבר, כשם שחסר הוא בימי ילדותו. למלחמת ששת הימים יצא מבית-השיטה ולאחר המלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס בנימין ונשלח עם יחידתו לחזית ברמת הגולן, כדי להשתתף בבלימת התקפות הסורים ליד קוניטרה. הוא וחבריו ביחידת נגמ"שים פעלו רבות כדי לסייע לטנקים, לספק תחמושת ולחלץ פצועים. אור ליום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), בשעה שהיחידה נתכנסה לחניון לילה מזרחית להר יוסיפון, הופגז המקום בקטיושות. הנגמ"ש של בנימין נפגע פגיעה ישירה והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבית-השיטה. השאיר אחריו אישה, בן, שתי בנות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, על הימים שהגיע לנחשולים ונעשה ימאי, על ביתו שבנה במשק ועל ימיו בשירות הצבא; בחוברת אחרת בשם "פני חברי" הקדיש קיבוץ בית-השיטה דברים לזכר בניו שנפלו במלחמת יום הכיפורים וצ'ופה בתוכם. נכתב על צ'ופה: "העץ רב השורשים שנשתל בנופנו. וכן נקלט – כאחד מאתנו. וכך נגדע – כאחד מאתנו;" ב"הארץ שלנו" נתפרסמו סיפור וגם רשימה על "צ'ופה שנפל כדי שלא יבעטו בילדיו".