שמשון, בן אסתר ויצחק, נולד בחודש חשוון תרפ"ז (אוקטובר 1926), ביוגוסלביה, בעיר סומבור בסרביה. סיים בעירו בית ספר יסודי, אחר כך למד נגרות ועבד במקצועו. בשנות השלושים של המאה העשרים נמנו ביוגוסלביה כ-75,000 יהודים שהתרכזו בערים הגדולות, ומרביתם ישבו בקרואטיה. רבים מיהודי יוגוסלביה עסקו במסחר ובכספים, ואחרים עסקו בתעשייה, בפקידות, במקצועות חופשיים ועוד. הוקמו מוסדות סעד, חינוך, תרבות, ספורט ונוער – כולם בזיקה ציונית. "איגוד הקהילות" היה מוסד הגג של כל יהודי יוגוסלביה וייצגם בפני השלטונות. עד לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה נהנו יהודי יוגוסלביה מביטחון יחסי ומיחס אוהד של השלטונות. מאז גברה האנטישמיות, והגיעה לשיא עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר הממשלה חוקקה חוקים אנטי-יהודיים. בשנים 1933 עד 1941 עברו ביוגוסלביה כ-50,000 פליטים יהודים שברחו מהנאצים. יהודי המדינה עשו מאמץ ארגוני וכספי גדול למען הפליטים, ועודדו מאוד את העלייה לארץ ישראל מתוך זיקה ציונית מובהקת. פליטים רבים נותרו במדינה והגדילו את מספר היהודים ל-80,000 בשנת 1941. עם כיבושה של יוגוסלביה על ידי הנאצים, ב-6 באפריל 1941, חולקה המדינה בין גרמניה ובעלות בריתה – בולגריה, הונגריה ואיטליה. הכובשים הנאצים הקימו בקרואטיה ממשלת בובות, וזו השמידה עשרות אלפי יהודים, צוענים וסרבים. סומבור נמסרה להונגריה, ומרבית יהודי העיר נרצחו בשנת 1944, כאשר הגרמנים כבשו את הונגריה. עד תום המלחמה הושמדו כ-65,000 מיהודי יוגוסלביה. שמשון ומשפחתו היו בין המשולחים לאושוויץ, שם נרצחו ההורים. אחיו הבכור של שמשון נמלט לרוסיה ושם מת ממחלה. רק הוא הצליח לשרוד מכל המשפחה. תחילה הצטרף לפלוגת עבודה, בהמשך הגיע למחנה ברגן-בלזן ובו שהה עד תום המלחמה. לאחר ששוחרר מהמחנה היה שמשון פעיל בארגון העלאת מעפילים לארץ. בשנת 1946 עלה אף הוא באונייה "אנצו סירני". הספינה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל ואדו-ליגורה באיטליה ב-9 בינואר 1946 כשעל סיפונה 908 מעפילים, מרביתם צעירים חברי תנועות נוער שונות. צפיפות רבה, ים סוער ומחסור במים ובמזון גרמו לנוסעיה סבל רב. לא רחוק מחופי הארץ נתגלתה האונייה על ידי משחתות הצי המלכותי הבריטי. "אנצו סירני" הייתה אוניית המעפילים הראשונה שתפסו הבריטים אחרי מלחמת העולם השנייה. האונייה אולצה להיכנס לנמל חיפה, שם השתלטו החיילים הבריטים על המעפילים והובילו אותם למחנה המעצר בעתלית. כעבור כמה שבועות שוחרר שמשון ממחנה המעצר והתקבל בבית דודו יחיאל, אחי אביו, בתל אביב. בני המשפחה אימצו אותו לבן, וכאן הוא מצא מרגוע מחייו הסוערים. "כמה טוב להיות בין חברים", אמר בכל הזדמנות, ועד מהרה החל ללמוד עברית ולעבוד כנגר. במחצית שנת 1947 הצטרף שמשון ל"הגנה" ועבר אימונים. בפרוץ מלחמת העצמאות הוא צורף לחי"ש (חיל שדה) בתל אביב, והשתתף בהגנת שכונת שפירא ושכונת התקווה. באפריל 1948 צורף שמשון לגדוד 54 בחטיבת "גבעתי", חטיבה 5 ב"הגנה". מאז השתתף בפעולות הלחימה, ביניהן במבצע "נחשון" ובאבטחת שיירות לירושלים. בכל הפעולות הצטיין כמקלען מעולה. בחופשותיו המעטות היה מגיע לנוח בבית קרוביו בתל אביב. עם הפלישה המצרית לאחר הכרזת העצמאות הועבר הגדוד לאזור איסדוד (אשדוד). בליל 2/3 ביוני 1948, במסגרת מבצע "פלשת", תקפו כוחות "גבעתי" את המערך המצרי ליד גשר כביש החוף (כיום – גשר "עד הלום"). ההסתערות נבלמה באש כבדה של האויב והכוחות נאלצו לסגת. ההתקפה נכשלה אמנם, אך אילצה את המצרים להיערך במקום ובלמה את התקדמותם צפונה לעבר תל אביב. בקרב זה, ביום כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948), נפלו למעלה מעשרים לוחמים וביניהם שמשון. שמשון היה בן עשרים ושתיים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
