בן לאה ומשה. נולד ביום כ"ד באדר תשכ"ח (24.3.1968) בתל אביב. בן בכור למשפחה בת שלושה בנים. אליעזר למד בבית- הספר היסודי 'בר-אילן' ובהגיעו לכתה ט' עבר ללמוד ולהתחנך בישיבת 'נחלים'. בתקופה זו היה חבר בתנועת-הנוער בני עקיבא. מגיל צעיר היה אלי שקוע רובו ככולו בקריאה, ואף אהב לכתוב סיפורים ולאייר סיפורים מצוירים (קומיקס). אלי שאף להמשיך בלימודי התורה, לאחד "ספרא וסייפא", ולפיכך בחר להתגיס לצה"ל במסגרת ישיבת ההסדר והחל לימודיו בישיבת 'הכותל' בירושלים. הוא התחנך על רעיונות תורה ועבודה ואהבה לארץ. אחד העקרונות החשובים בחייו היה חינוך הדור הבא. הוא האמין בכוחו לחנך ולהעניק לאחרים מהמטען הרב שהיה בו. היתה לאלי שאיפה לשלמות. הוא השתדל לתרום ולתת לאחרים. לכל ידידיו היה ברור כי יתנדב ליחידת הצנחנים. הוא האמין בשלוב בין קודש לחול ובערוב בין התרבויות השונות. בשלהי חודש יוני 1986 גויס אליעזר לשירות חובה בצה"ל. הוא התנדב לחיל-הרגלים, לצנחנים. אביו, ששירת גם הוא כצנחן, עודד וחיזק אותו לקראת המסלול הקשה. אליעזר סיים טירונות ארוכה וקשה, עבר קורס צניחה ויצא עם יחידתו לפעילויות מבצעיות על גבול לבנון. מפקדו מתקופה זו כתב, כי אליעזר הגיע לפלוגה בהרגשה של שליחות, עם מוטיבציה גבוהה. היה אמין, ישר ומסור ושאף לצאת לפעילויות. בתקופה זו הרבה אלי להתבטא בכתיבה. נוצר קשר מכתבים הדוק בין אלי לבין אבא של חברו אלעזר. אלי הרבה לכתוב לאביו של חברו על הרגשתו, הרהוריו ועל הקורות אותו בצבא. באחת מרשימותיו הרבות כתב אלי: "אני חש ויודע, שהעם והארץ שווים כל טיפת זיעה שלי באימונים". כשהיה רחוק מהבית, גברו געגועיו לבני ביתו והוא הרבה לכתוב לחברתו אורה. באחד ממכתביו כתב: "היום, בסיור, נפגשנו בציפור-שיר קטנה, אדום-החזה ובעוף דורס, שאותו לא הצלחתי לזהות. שניהם העלו בי מחשבות. אדום-החזה היה כל-כך לא שייך לגדר התיל עליה ישב… אותו אפשר היה לפגוש באחו מוריק או בחורשה שלוה…" במכתב אחר כתב: "על קיר החדר יש כתובות למיניהן: "ד"שים, קריאות ייאוש וכו'. אני החלטתי להוסיף משהו. לקחתי טוש וכתבתי באותיות ענק: 'כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל'. מפקדו של אלי ציין, כי הוא נהג לשוחח על כל נושא בצורה חופשית ופתוחה וכשהיו חילוקי דעות עם חיילים חילוניים, דאג תמיד להגיע להבנה ולתווך בין החיילים הדתיים לחילוניים. ואמנם, בהמשך שירותם הצבאי וגם לאחר-מכן, היו יחסי חברות טובים מאוד בין כולם. אליעזר אהב "לתבל" דבריו באמרות מן התלמוד ומן הגמרא. ביום ט"ז בשבט תשמ"ח (4.2.1988) נפל אליעזר בקרב על יישובי הצפון. הוא נפגע מפעילות מחבלים בגבול לבנון, באזור שבין קיבוץ מנרה לקיבוץ יפתח. חוליית מחבלים ניסתה לחדור לאחד הקיבוצים ולתפוס בני ערובה, מתוך כוונה לשחרר רבים מחבריהם שהיו עצורים בארץ. עימו נפצע אנושות בשארי אבשלום, שנפטר מפצעיו, וחייל נוסף נפצע. אליעזר הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר אחריו הורים ושני אחים – שחר וברק. שר הביטחון דאז, יצחק רבין, כתב למשפחה: "אליעזר הגיע במסגרת ישיבות ההסדר והיה גאה להיות צנחן. היה חביב על כולם, עוזר ותומך במי שנזקק. הוא התנדב לכל משימה, ביצע את המוטל עליו בצורה מושלמת למרות הקשיים…" מפקדו של אליעזר כתב למשפחה השכולה: "בנכם נפל על הגנת המולדת, על חבל ארץ שכל-כך אהב. אליעזר האמין שצריך להמשיך, לעשות ולפעול. וכך הוא הגן בדרכו שלו, במסירותו, על האורות, שראה מנגד". ארגון הסטודנטים היהודיים ברומא נטע עץ לזכרו של אליעזר ביער הקרן-הקיימת- לישראל. בני משפחתו הנציחו זכרו בספרים שתרמו לישיבת 'נחלים' ולישיבת 'הכותל', בתי המדרש בהם למד והתחנך אליעזר. אלי הותיר אסופה עשירה מאוד של מכתבים וכתובים, בעיקר הגיגים ומחשבות: "הצחוק האמיתי בא מתוכו של האדם", "יש להודות על עצה ואפילו טיפשית, שהרי כוונתו היא לטובה", "יש להתייחס במידה מסוימת לביקורת הטיפשית ביותר", "פגישה עם אדם קרוב גורמת לעתים אושר רב. יש לזכור זאת במיוחד לגבי אלה שאינם זוכים למבקרים רבים", "שאיפות האדם בעולם צריכות להיות שתיים: לתת ככל האפשר לאחרים, ולקבל ככל האפשר – ידע והבנה", "הלוואי ויכול הייתי לברך 'רפאנו' כמו רופא ו'ברך עלינו' כמו חקלאי." כל אלו מעידים על דמותו המיוחדת, הרב-גונית, על אהבתו ועל אמונתו האדירה. חבריו של אלי מישיבת 'הכותל' הוציאו לזכרו את הספר 'תהילת-שפר'. בחלקו הראשון עוסק הספר בהסברים ופירושים לספר 'תהילים'. חלקו השני מוקדש לאלי: כתובים רבים פרי-עטו, חלק ממכתביו ופרקים להעלאת דמותו.
