שפיר, ניצה (‘ניציק’)

בת רות וישראל ברקמן. נולדה ביום ד' באב תש"י (18.7.1950) בכפר ויתקין. ילדותה עברה עליה בכפר ויתקין. את השכלתה רכשה בבית-הספר היסודי במושב ובתיכון האזורי, קרית החינוך ע"ש דוד בן גוריון שבעמק חפר. במקביל ללימודיה היתה פעילה בתנועת הנוער העובד והלומד ובגדנ"ע, במסגרת בית-הספר התיכון. ניצה כתבה שירים וגילתה ענייין רב בספרות, בשירה ובפרוזה. היא גויסה לצה"ל בנובמבר 1968. בתום הטירונות עברה קורס מ"כיות ושירתה תקופה קצרה כמ"כית, אחר עברה קורס קצינות ובסיומו קיבלה דרגת סג"ם ושירתה כמפקדת מחלקה. בספטמבר 1970 הצטרפה לשורות צבא הקבע. בתחילת 1970 נישאה ליואב ובסיומה של אותה שנה נולד בנם – ערן. בתקופת הריונה קיבלה דרגת סגן. מסלול קידומה בדרגות הקצונה היה מהיר ושיקף במידה רבה את יכולתה האישית ואת הערכת מפקדיה. בשנת 1982 קיבלה דרגת סגן-אלוף כדרגה אישית. מלחמות 'קדש' וששת-הימים וטביעתה של הצוללת 'דקר', שהתרחשו בנעוריה, הטביעו בה את חותמן. הדבר מצא את ביטויו בשיריה ובשלב מאוחר יותר – בגישתה לאנשי המילואים. בתפקידה כקצינת-קישור מחוזית גילתה ניצה פתיחות רבה לסבלם של אחרים ולצרכיהם. בכל הכרעה שניטל עליה לקבל באו לביטוי אהבת-האדם שאיפיינה אותה, הגיונה הבהיר, שכלה החריף ומסירותה ללא גבול לתפקידה בצה"ל. במסגרת תפקידה הצבאי עודדה, סייעה ותמכה בחיילים משכבות מצוקה. רבים מהם הודו כי בלעדיה לא היו מצליחים לפרוץ מתחתית הסולם החברתי – מוסרית, מנטלית וכלכלית. בתבונה ובחכמה היא ידעה לשלב בין המחויבות לעבודתה לבין צורכי ביתה וטיפוחו. יופיה החיצוני והפנימי, חריפות שכלה והאהבה ששפעה ממנה לכול – לאדם ולצומח – היוו את תדמיתה הייחודית והפכו את ביתה לקן חם, שטוב להסתופף בו. עיקר אהבתה ומעייניה הוענקו לבנה יחידה – ערן, להוריה ולצה"ל. ביום כ"ז בטבת תשמ"ז (28.1.1987) נפלה בעת שירותה והובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכפר ויתקין. השאירה אחריה בעל, בן, הורים ואחות – ליאורה. מתוך שיר שכתבה אמה לאחר מותה: "אהבתי רעמת שערך תלתלים, / מגע ידך הטובה החמה. / אהבתי אותך זכה מטללים, / חיוכך הנפלא קורן אור ושמחה".