שפירא, ישראל (זוזיק)

בן בריינה ואהרן, נולד ביום כ"ד באייר תרס"ה (29.5.1905) בכפר איבנקובצה שבפלך פודוליה, רוסיה. למד בעיר ייליסבטגרד ואחר- כך בגימנסיה בעיר ויניצה, כדי להיות קרוב יותר לבית הוריו. ב-1919, אחרי המהפכה הקומוניסטית, נאלץ להפסיק את לימודיו ולחזור לביתו כדי לעזור להוריו בעבודתם במשק. בשנת 1923 הצטרף לתנועה החלוצית שהיתה במחתרת. ב-1924 נאסר ושוחרר כעבור חודשים מספר. ישראל הצטרף להכשרה ב"משמר לבה" שבקווקז ואחר-כך ב"תל חי" שבקרים. בשנת 1927, בהיותו כבר נשוי, נאסר והוגלה לסיביר ובשנת 1931 שוחרר בתנאי שיעזוב את ברית-המועצות לתמיד. ישראל עזב עם משפחתו ועלה ארצה. אחרי חודשים מספר הצטרף לקבוצת קרית ענבים, ושם גידל את שלושת בניו. הוא עבד בחציבת בורות לנטיעת עצי-פרי, בעידור, במסגריה, בבניין, ולבסוף מצא את תפקידו הקבוע בנהגות. בחברה היה עליז ושמח בשירה, בבדיחות ובריקודים עממיים שהביא מרוסיה. סירב לקבל על עצמו תפקידי ניהול, אך התמסר בכל מאודו ל"הגנה". מהקורס שעבר בכפר ויתקין הביא הביתה את הכינוי "זוזיק", שהעניקו לו חבריו, וידיעות מועילות לחיזוק הביטחון. במרוצת מהומות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט נשא באחריות חלקית לפיקוד במקום. בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי והוצב בחיל-הנהגים. ישראל שירת בפלוגה 179, והשתתף בפלישה לאיטליה עם צבאות-הברית בדרגת קורפורל (רב-טוראי). שם מצא לו כר לפעולה ב"מרכז לגולה", בעזרה לשארית הפליטה ובארגון ההעפלה. הוא התמסר לעבודת-קודש זו בכל מרצו ועוז-רוחו, וכשניתנה לו האפשרות להקדים את שחרורו ולחזור הביתה סירב לקבלה, כי עבודה זו ריתקה אותו וראה צורך חיוני להמשיך בה. בשנת 1946 שוחרר מהצבא הבריטי וחזר הביתה, ואם כי השתוקק לעבור לעבודת המשק, ציית לדרישת הקבוצה והוסיף לעבוד כנהג. בסוף 1947, כאשר פרצה מלחמת-העצמאות בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, נעשתה הנהיגה בדרכים לשירות לאומי ממדרגה ראשונה ולא פעם חרדו חבריו ומשפחתו לשלומו כאשר שיירה שנהג בה הותקפה בדרך והוא השתתף בקרבות. משפסקה התנועה בכביש לירושלים בגלל המצור חזר לתפקידו בהגנת המקום. ביום י"ז באייר תש"ח (26.5.1948), בהיותו בתצפית במשלט "סנטוריום", בשעה שהערבים הפגיזו את המשק מגבעת הראדאר, חדר פגז לתוך עמדת-הביטחון והרג אותו במקום. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. זכרו הועלה בספר "על אם הדרך – קרית ענבים במערכה".