בנם הצעיר של מרינה ואיגור, אח לדיאנה. נולד ביום א' בתשרי תשמ"ז (4.10.1986) במוסקווה, בירת רוסיה, ברית המועצות לשעבר. ילד מיוחד, רגיש, נבון וחכם, ובעל אינטליגנציה יוצאת דופן. אלכס – זה היה שמו בפי כולם, פרט לאמו, שכינתה אותו סשה. תשע שנים תמימות הפרידו בין אלכס לבין אחותו הגדולה דיאנה, ואך טבעי שגדל כילד תפנוקים. עם זאת, היה ילד ממושמע, רגיש וקשוב, וידע להכיר תודה הן לאמו על שהשקיעה בו את כל מאודה, והן לאחותו, ששימשה לו כאם שנייה. אלכס היה ילד מחונן, ובגיל שלוש כבר ידע לקרוא בחופשיות. מאז, החל ללמוד בכוחות עצמו, "בלע" ספרים עבי כרס בזה אחר זה, וכ"תולעת ספרים" אמיתית, אף היה רשום בשתי ספריות כדי שיוכל לקבל לידיו כמות רבה יותר של ספרים. את הידע המצוי בין הדפים הטמיע מיד, ובקיאותו במגוון עצום ורב של נושאים הפכה אותו למעין אנציקלופדיה מהלכת. עד כדי כך היה צמא לידע נוסף, שכילד צעיר היה קורא אפילו הוראות הפעלה למכשירי חשמל, שידע לתרגם וליישם מיד באופן מעשי… את לימודיו היסודיים החל אלכס בבית ספר יסודי בעיר הולדתו מוסקבה, והתבלט, כמובן, בכישוריו האינטלקטואליים. את כל שלמדו הוא כבר ידע, ולפיכך, בהגיעו לכיתה ב', הוחלט "להקפיצו" היישר לכיתה הבאה, לשמחתו הרבה כיוון שהוא גם קפץ כיתה וגם כיוון שהלין על המורה שהיא לא מחייכת… בשנת 1996, בהיותו בכיתה ו', עלתה המשפחה לארץ והתיישבה ברמת גן. אלכס בן העשר שובץ לכיתה ה' בבית הספר היסודי "עליות" שבעיר, השתלט במהירות על נושא העברית והשתלב יפה בסביבה החדשה. עד מהרה החל להשתעמם בכיתה, לאחר חודש אחד בלבד "הוקפץ" לכיתה ו'. לאור הישגיו הגבוהים שובץ אלכס בכיתה ז' ללימודים, בכיתת המחוננים שבבית הספר היסודי "הלל" ברמת גן, שם זומנו לו אתגרים לימודיים שהלמו יותר את כישוריו ויכולותיו. הגם שהיה ביישן למדי היה אלכס חברותי וחביב על כולם, אהב לשחק עם חבריו, אך שמח לחזור לעיסוקיו הפרטיים – לספרים או למחשב, שם המתין לו עולם מלא ועשיר של ידע, שהסב לו את ההנאה הרבה ביותר. בסיום כיתה ח' המשיך אלכס לבית הספר להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב, וגם שם נחשב לאחד "המוחות המבריקים" שבשכבה. הוא היה תלמיד חרוץ, ומחברותיו, ובהן שיעורי הבית המוקפדים, שימשו בעבור רבים מחבריו לכיתה כעוגן הצלה… למרות הישגיו הכבירים והידע הבלתי נדלה שאצר שמר אלכס על צניעות, אך כאינטלקטואל בעל דעות מגובשות המתמצא היטב בעניינים שעל סדר היום, נהג להביע את עמדותיו בנחרצות, תוך שהוא מביא נימוקים ואסמכתאות לדבריו. עם השנים פיתח אלכס חוש הומור מיוחד וציני, וכל סיפור שסיפר היה מתובל באמירות שנונות שהעלו חיוך על פני השומעים. אף על פי שאכלן גדול לא היה – וזאת בלשון המעטה – צמח אלכס בשנות התבגרותו במהירות, והגיע לגובה של מטר ושמונים סנטימטר. מאז ומתמיד, אומרת מרינה, אמו, היה אלכס "בעייתי" בנושא של אוכל – הוא פשוט לא אהב לאכול, והרבה סוגי מזון סירב לטעום. היא נזכרת בחיוך כיצד, כשהיה ילד, נהגה דיאנה אחותו להביא לו עם חזרתה מהלימודים משהו טעים – איזה צ'ופר קטן, העיקר שיאכל משהו. גם ספורט לא היה הצד החזק של אלכס, ומרינה, שחיפשה כל דרך להמריצו להתעמל ולחזק את גופו, נאלצה לשחדו, ולהבטיח לו כי אם יתחיל לשחות, יקבל מחשב חדש. בשלב מסוים החל אלכס להתאמן בחדר כושר, אך באמת שלא מצא בכך עניין של ממש ולא הבין ממה כולם מתרגשים… אלכס היה אדם מעשי, רגוע ומתוכנן, ותמיד חישב את צעדיו מראש. בראש דאגותיו עמדה משפחתו הקרובה, וכל מעייניו נתונים אליה. אלכס היה קשור מאוד אל אחותו דיאנה, פסנתרנית במקצועה, ועל אף פער השנים שביניהם נהגו השניים לשתף זה את זה במתרחש בחייהם. אלכס התגאה בהישגיה של דיאנה בתחום המוזיקה, וגם היא, מצידה, הייתה מלאת הערכה כלפיו. את קרבת הנפש העזה ששררה בין אלכס לאמו קשה לתאר במילים. אלכס היה הטעם והסיבה, מקור הכוח והגאווה, לעולם קשוב לצרכיה ולמצוקותיה, נכון לסייע ולהקל בנטל. אלכס, אומרת מרינה, קיבל על עצמו את תפקידו "הגבר" בבית, עזר לה בעבודות הבית, בתיקונים ובאחזקה השוטפת, לא הניח לה לסחוב בעצמה סלים כבדים, ותמיד היה שם בשבילה – לתמוך, לומר מילה טובה, לחזק ולעודד. "הרגשתי כמו מלכה שנושאים אותה על כפיים," היא מודה בכאב. בבית התגורר גם סבא, ואלכס היה שותף מלא בטיפול בו, בדאגה לבריאותו, והיה אחראי ללוותו לבדיקות. לא רק במשפחה תמך אלכס – רגישותו, האחריות שהפגין וטוב ליבו היו מאבני היסוד של אישיותו, וחבריו מעידים כי רבים האנשים שעזר וסייע להם במהלך השנים. כישוריו של אלכס ואיכויותיו לא הותירו כל מקום להתלבטות באשר להמשך הדרך, ועוד במהלך לימודיו התיכוניים אותר כמועמד למסלול העתודה האקדמית. בסתיו 2004, לאחר שהתייצב בלשכת הגיוס, החל אלכס את לימודיו לתואר ראשון בחוג למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, וסיימם בהצלחה. הוא התגייס לצה"ל באוקטובר 2006, צורף לחיל המודיעין, ושירת כארכיטקט תוכנה ביחידת האיסוף המרכזית של אגף המודיעין. מספר תת-אלוף נ., מפקד היחידה: "חבריו של אלכס לספסל הלימודים הכירו איש מחשבה ואדם יצירתי, מסור ללימודיו ושואף למצוינות. בשלוש שנות שירותו למדנו גם אנו להכיר את אלכס ולהוקירו כקצין מסור, המחויב לחבריו ולמשימות שהוטלו עליו." ואכן, אלכס היה קצין מוערך, שימש כתובת מקצועית להתייעצויות, ותרם רבות לעבודתה של היחידה. "הוא היה מהיר תפיסה, חד אבחנה, מעמיק מחשבה, יצירתי ויוזם" – כך העיד מפקדו. אלכס נהג לומר כי מקצועו ועבודתו הם גם התחביב שלו ומבחינתו זהו האידאל. בכל האמור בענייני העבודה, הפגין אלכס עצמאות וביטחון עצמי חסר פשרות, וכל אימת שחש כי הצדק עמו, לא היסס, ופעל בקרב הדרגים השונים כדי לשכנע בצדקתו. עם הזמן הלך ונפתח גם מהבחינה האישית; סוף-סוף, לראשונה בחייו, למד ליהנות מאוכל – "הוא נהג לומר כי אני הבשלנית הכי טובה בעולם" – מצהירה מרינה, ועל אף הציניות והביקורת שהיו חלק בלתי נפרד מהשקפת עולמו, היה אהוב על מפקדיו ורקם עימם קשרים טובים. במהלך שירותו המשיך אלכס את לימודיו לתואר השני באוניברסיטת תל-אביב, וכל שנותר לו כדי להשלימם הוא סמסטר אחד וכתיבת התזה. בחודשי חייו האחרונים השתתף, במסגרת עבודתו ביחידת המודיעין, בפרויקט יוקרתי ומורכב מאין כמוהו, שעל פרטיו לא ניתן להכביר מילים. על חלקו בקידום הפרויקט ועל תרומתו לחיזוק יכולת היחידה בביצוע משימותיה זכה אלכס בפרס, אך למעמד הטקס לא זכה להגיע. קצין אקדמאי בכיר אלכסנדר שפירא נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ח בכסלו תש"ע (15.12.2009) והוא בן עשרים ושלוש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. הניח הורים ואחות. ספד לאלכס רב-סרן א., ראש התחום ביחידה: "אני מחפש, אבל לא מצליח למצוא את המילים הנכונות והמתאימות לגודל האסון. אסון האובדן של אלכס, צעיר מבריק ומחונן, הבטחה גדולה שלא תתממש עוד לעולם. אסונה הנורא של האם מרינה, שהבן שלה היה כל חייה, ילד שהשקיעה בו את כל ליבה ונשמתה, שגידלה במסירות אין קץ, עד שעולמה חרב עליה. אסונה של משפחה יקרה ומצומצמת שאין לה במה להיאחז כדי לאסוף את שבריה. ומאחור, אסונה של משפחה גדולה ורחבה, משפחת התחום והמרכז, אסוננו שלנו – מפקדיו וחבריו, על אחד מהעולם שלנו, שלפתע איננו, שחסרונו מותיר בנו חלל ופצע שלא יגליד במהרה, שחסרונו הותיר את כולנו המומים ואבלים ללא מענה לשאלה – למה? אימא מרינה, מה לא הייתי נותן כדי לנחם. כל מה שאני יכול לומר הוא עד כמה אהבנו והערכנו את אלכס. אני חושב על אלכס ורצף תמונות עוברות מול עיניי. באחת מהן אני נעצר. תמונה מטקס הענקת הדרגה, ואת, מרינה, לצידו – גאה ומתרגשת, ואנחנו מתרגשים איתך. כואב לנו מעבר למה שמילים יכולות להביע. נהוג לומר במעמד כזה 'שלא תדעו עוד צער' – אבל איך אפשר? לכן נרכין ראש ולא נוסיף מילים. יהי זכרו ברוך." במכתבו למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי: "מפקדיו של אלכסנדר מספרים כי היה בעל רמה אישית גבוהה וכי היה מעמודי התווך של הצוות. אלכסנדר תואר כקצין משכמו ומעלה, חרוץ, מקצועי ומסור. אלכסנדר תרם מניסיונו וממקצועיותו לאחרים, ותמיד שאף לשלמות הביצוע. זכרו יהיה נצור בליבנו תמיד." כתב לאם תת-אלוף נ.: "אלכס הלך מאיתנו בטרם עת, אך הותיר חותם מקצועי ביחידה. כל מי שאוהב אותו חש בחסרונו וכואב את לכתו. מרינה יקרה, אין ניחומים לכאבך אל מול אסון מותו של אלכס. אנו מרכינים ראש לזכרו של בנך אלכס, קצין ביחידה, חבר ועמית לדרך. יהי זכרו ברוך."
