שפירא, אברהם (“אברהמי”)

בן שלמה ושרה. נולד ביום ב' בכסלו תשי"א (11.11.1950) בנשר. למד בבית הספר היסודי 'בית יהושע' שבמקום, המשיך וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון 'בסמ"ת' שבחיפה. אברהם היה תלמיד מצטיין ומוכשר. וסיים את לימודיו בציונים גבוהים. מילדותו התבלט כחבר טוב המוכן לעזור לבני כיתתו. המוכן להדריך עולים חדשים ולעזור להם להיקלט בארץ. בבית הספר התיכון למד במגמת האלקטרוניקה והתחבב על כולם. אברהם היה חבר בתנועת 'הנוער העובד והלומד' וברבות הימים היה למדריך בקן 'נשר'. הוא אף שימש כמדריך מסגרת מטעם קיבוץ מסדה ונסע מדי שבוע לתל אביב כדי להכין את המסגרת לקראת ההגשמה ולקראת הצטרפות אנשיה כחברים לקיבוץ. מספרים חניכיו: "חיכינו למפגשים עמו מדי שבוע, והוא לא איכזב מעולם. הוא דבק במשימה שהוטלה עליו ומילא אותה עד תום. בפעולותיו השרה הווי מיוחד בין החברים; הצחוק האופייני והמדבק שלו סחף את כולנו. העיניים המאירות תמיד והחיוכים שקשה היה לעמוד בפניהם – הפכו את הנושא העיוני שעסקנו בו לדבר משני, וגם אם לא מיצינו אותו עד תום – נהנינו והיינו מלאי חוויות. לא מעט בגללו הלכו רבים מאתנו לעבוד בענף שריכז – בננות. העבודה היתה קשה, אף על פי כן חזרנו לחדרים מחייכים ומצפים ליום עבודה חדש של שהייה במחיצתו. לפעמים אהבנו שינזוף בנו. כי נזיפותיו היו אבהיות ומלאות הומור. האמונה והאופטימיות שלו סחפו אותנו יותר מכול והוא לימד אותנו שאפשר לעשות הכול בשקט ובשלווה". ומוסיפים חבריו לבית הספר התיכון: "אברמי היה מאוד ביקורתי. הוא ביקר את האחרים וגם את עצמו, והחשש מהביקורת שלו מנע התנהגות של צביעות לידו. הוא אהב את הפשטות של הדברים ולא האמין בדיבור אלא בעשייה. הוא ממש קרן מנהיגות; תכונות האופי שלו היו כל כך חזקות ובולטות שהשפעתו על כל החברה היתה בלתי נמנעת". אברהם אהב ספרות, קולנוע ותאטרון. וכפי שמעידים חבריו ובני משפחתו – ידע למצות את העיקר בכל יצירה ולנפות את התפל. הוא ידע לבקר כל סרט או הצגה שראה והמליץ למבוגרים ממנו על סרטים שיש לראותם. בתום לימודיו החליט אברהם להתנדב לנח"ל ולהצטרף לגרעין, שכלל חברים מקרית חיים ומכפר גלים, למשק מסדה שבעמק הירדן. אברהם גויס לצה"ל בספטמבר 1968 והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות השתלם בקורס קשר אך תפקידו הצבאי לא סיפק את רצונו העז לעשות הרבה ולתרום ככל יכולתו במסגרת השירות הצבאי. הוא השתלם בקורס צניחה ובקורס קשרים גדודיים ומילא את התפקידים השונים שהוטלו עליו בנאמנות ובמסירות. במלחמת יום הכיפורים שירת תחילה בסיני ואחרי כן היה בין הראשונים לצלוח את תעלת סואץ. הוא ישב עם חבריו פרק זמן ממושך באיסמעיליה ורק אז חש שתרם משהו למלחמה. וכך כתב אברהם במכתבו להורים: "יש לי הרגשה לא נוחה, שאני נמצא בגדוד קרבי שיצא לו שם שבו אנשים 'נקרעים'. ואני נופל לשלווה… כולם פה מחפשים את השלווה ונראה להם מוזר שאחד מהם רוצה לברוח משלווה זו ולהתאמץ. רצוני שלי הוא לעבור את כל האימונים הבסיסיים של חיי הגדוד, כך שאדע שמסוגל אני למלא כל תפקיד בשעת הצורך. ואז – לא איכפת לי להיות קשר". מספר מפקד היחידה: "הצירוף של אידיאליזם, חום נעורים, דבקות ויושר אפשרו את צמיחתו של אברמי כאישיות שלמה, בעלת יכולת ונכונות לתרומה בשטחים רבים. התפתחות זו הועידה לו תפקידים ומפעלים רבים שמטבעם מחכים לכוח מניע ותבונת מעשה. חיוכו הטוב, ביקורתו הנוקבת והבלתי מתפשרת, אמונתו ומסירותו, יושרו וקנאותו לערכי אדם וקבוצה, נתמזגו ביחסו הסלחני והמלגלג לכל ניסיון להעריכו כמות שהוא ולייחס לו מעלת ייחוד כלשהי". עם שחרורו מן השירות הסדיר בצה"ל הצטרף אברהם לקיבוץ מסדה, ותוך פרק זמן קצר התבלט בחברה ונבחר למזכירות המשק. כאן נשא לאישה את תמי והתכונן להקים בית ומשפחה. מדי שנה נקרא לשירות מילואים ונענה לכך באהבה ובשמחה. ביום כ"ב בכסלו תשל"ו (25.11.1975) נפל אברהם במילוי תפקידו בעת שירות מילואים בסיני. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה – תמי, הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. משפחתו הקימה ספרייה מקצועית לימודית לזכרו בקיבוץ מסדה, שהיה חבר בו עד נפילתו.