שפינר, מאיר (“מוניה”)

בן יצחק ושרה. נולד ביום ג' באב תר"ץ (28.7.1930) בחיפה. בן למשפחת-פועלים ותיקה. אחרי סיימו את לימודיו בבית-הספר היסודי בנשר, מקום מגורי-הוריו, למד בסטיפנדיה במשך ארבע שנות לימודיו התיכוניים בבית-הספר הריאלי בחיפה ובסיימו את הלימודים שם הוענק לו פרס על-שם ד"ר בירם כתלמיד המצטיין בהישגיו בלימודים וביחסו לבית-הספר. היה בעל הגיון ויושר-לבב ונימוסיו לא מנעו ממנו מלתת ביטוי נמרץ להשקפותיו. בן שבע-עשרה ומחצה היה כתום שנת-לימודיו האחרונה (במחזור תש"ח) ומייד התגייס לצבא ונתן את ידו לאחיו במלחמת-הקוממיות. גם אחרי מלחמת-הקוממיות המשיך את שירותו בצבא-הקבע קרוב לשנה. לאחר-מכן סיים את לימודיו בטכניון העברי בחיפה כמהנדס בפקולטה לבניין. אותן תכונות, שתודות להן הצטיין בלימודיו, הביאו לו הצלחה גם בעבודתו המעשית: דייקנותו ושקדנותו סייעו להתקדמותו בעבודה. עם תום לימודיו עבד בטכניון בתחנה לחקר הבניה. לא היה גבול למסירותו לתפקידו ועד מהרה רכש את ידידותם וחיבתם של כל עובדי-המעבדה. היה אחראי להדפסת הירחון "בשדה הבניה" והיה עושה לילות כימים בבית-הדפוס מתוך קפדנות על כל אות ותג, כדרכו בכל בדיקותיו במעבדה. בפרוץ מערכת-סיני הובא אליו צו-הקריאה בלילה, אך לפני צאתו לדרך מצא לנכון להשאיר כמה מכתבים מפורטים על הבדיקות שהיו בטיפולו וגם מן החזית שלח מכתב ובו הוראות בדבר החומר שעל שולחנו; אך מכתבו זה הגיע יחד עם הבשורה על נפלו. בנפלו כבחייו היה דוגמה של אדם ללא חת הממלא תפקידו בנאמנות עד הסוף. הוא שירת כקצין-תותחנים וביום כ"ט במרחשון תשי"ז (3.11.1956), בנסותו לחלץ את מפקדו הפצוע ממטר יריות-האויב, נפל בקרב. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי וביום ה' במרחשון תשי"ח (30.10.1957) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הניח אשה. בספריית בית-הספר הריאלי הוקדש ארון-ספרים על-שמו ולזכרו. כן החליטה הנהלת בית-הספר לתת פרס שנתי על-שמו לתלמיד מצטיין בלימודיו.