שפייזר, אלי
אלי, בן חיה וצבי, נולד ביום ח' בתמוז תשי"ד (9.7.1954) בפתח-תקוה ובה גדל. בן זקונים היה להוריו, שהיו טרודים בפרנסת המשפחה. שתי אחיותיו המבוגרות ממנו ומטפלות גידלוהו. הוא היה ילד עירני ושובב שידו בכל ויד כל בו, אך בשל חינו ויופיו אי-אפשר היה לכעוס עליו. הוא למד בבית-הספר היסודי "פיק"א" והיה תלמיד מצטיין, למרות שלא היה שקדן וגם לא נזקק לשינון השיעורים. מוחו המבריק, זכרונו וכושר הבנתו הספיקו לו. לכן גם נותר לו זמן פנוי רב, והוא לא בזבז אותו לריק. להיפך, תמיד היה טרוד ועסוק, כאילו המלאכה מרובה ואין די זמן לעשותה. הוא היה דמות מרכזית בחיי החברה, גם בכיתה וגם בבית-הספר כולו. תמיד בלט בכושר המנהיגות שלו, בעירנותו ובכוח השכנוע שלו, שאיש לא יכול לעמוד בפניו. מוקף היה חברים וחברות ונהג לארגן טיולים, מסיבות ופעילות חברתית אחרת. הוא אהב ספורט, היה ספורטאי מצטיין וייסד את נבחרת הכדוריד של בית-הספר והגיע עמה להישגים נאים. הוא היה גם אחראי לארגון ולניהול הטכני של ימי הספורט שנערכו בבית-הספר. נוסף על עיסוקים אלה מצא פנאי לעזור גם לתלמידים שהתקשו בלימודיהם וגם לתלמידים שהתלבטו בבעיות חברתיות. הוא נהג להזמין אותם לביתו, לשוחח עמם, לעודדם ולהדריך אותם. מנעוריו היה חבר בתנועת "הצופים" וברבות הימים היה למדריך בתנועה ונחשב מדריך טוב וקשוב לבעיותיהם של חניכיו ונכון תמיד לעזור. לקראת סוף לימודיו בבית-הספר היסודי התנדב לשירות במכבי-אש ומשך עמו עוד חברים לפעילות שם. בימי מלחמת ששת הימים התנדב גם לעזור בחלוקת הדואר. הוא המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון "ברנר" והצטיין בלימודיו ללא השקעת מאמץ רב. בהיותו בכיתה השביעית נשלח מטעם בית-ספרו לחוג אלקטרוניקה מיוחד, שנערך באוניברסיטה ונועד לעודד כישרונות צעירים. בתקופה זו פרש מתנועת "הצופים" והיה למדריך בתנועת "נוער לנוער", שנראתה לו תכליתית ומעשית יותר. מספר ערבים בשבוע הקדיש מזמנו לפעילות זו וארגן פעולות חברתיות שונות לנוער שוליים. בהיותו בן שבע-עשרה נבחר לייצג את ישראל במשלחת נוער, שיצאה לקנדה וארצות-הברית. שם נפגש עם נוער יהודי ופנה אליו בקריאה לעלות לארץ, בהדגישו שזהו המקום היחיד שיהודי יכול להיות בו בגאווה ושלמענו ראוי לוותר על חיי מותרות ושפע. זמן קצר לאחר שובו ארצה, כבר התארחו בביתו ראשוני המתנדבים האמריקנים. הוא ניחן בתבונת כפיים וכל מכשיר שהתקלקל בביתו או בבית שכניו, תיקן בכישרון רב. במיוחד הצטיין בכל הקשור בתחום האלקטרוניקה והפך את חדרו לחדר בקרה. במו ידיו בנה טלפון פנימי, שבאמצעותו שוחח עם דיירי הבית, התקין כפתור מיוחד ששלח לחבריו את המעלית מחדרו שבקומה השישית וסידר שגם דלת הכניסה תיפתח בלחיצת כפתור. כתבה עליו מורתו בבית-הספר התיכון: "לא אחטא לאמת ולא תהא זו פראזה, אם אומר שאלי היה פאר הנוער. הוא נתברך כמעט בכל המעלות שניתן למצוא בעולמנו. הוא היה מוכשר בלימודים, ספורטאי מצטיין, מארגן מסיבות וטיולים וחשוב מכל, הוא היה אדם נפלא, שאהב אנשים ואהב את המדינה… היו בו הגינות ויושר פנימי והוא היה מוכן להילחם עד חרמה למען צדק שהאמין בו". אלי גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשלים קורס למקצועות הטנק, היה לתותחן טנק. הוא היה חייל טוב ומסור, שביצע את כל המוטל עליו בצורה מעולה. גם ביחידתו היה הרוח החיה בכל אירוע או מסיבה. במשך כל תקופת שירותו הקפיד שלא להדאיג את משפחתו שאהב, וכתב והתקשר הביתה בכל הזדמנות. מעט מאוד היה מספר על מעשיו בצבא ועל תנאי שירותו ומעולם לא התלונן. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה עם יחידתו באחד התעוזים שעמדו נגד התקפות המצרים. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) בשעות אחר-הצהרים נפגע הטנק שלו על-ידי טיל, אחרי לחימה אמיצה ועיקשת, והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בפתח-תקוה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בנכם אלי ז"ל היה חריף בשכלו, בהיר ביטוי ונבון ביותר. חייל מצטיין ובעל מקצוע מעולה". משפחתו הנציחה את זכרו בתרומת ספר-תורה על שמו; הבית שהתגורר בו נקרא על שמו "בית אלי", לפי רצון דיירי הבית, שהקדישוהו לזכרו.
