בן רות וצבי. נולד ביום כ"ט בסיוון תשכ"ה (29.6.1965) בחולון. כשהיה בן מספר חודשים נסע עם הוריו לאירלנד ולאנגליה במסגרת עבודת האב כמהנדס נפט. לאחר כשנתיים שבה המשפחה לארץ והשתקעה בנהריה. כאן למד בבית-הספר היסודי 'רמז'. אחרי-כן התקבל לפנימייה הצבאית שבחיפה, שם השלים את לימודיו בבית-הספר התיכון הריאלי במגמה המזרחנית. כך מתארת את יוסי לאה גלזמן, מורה ומחנכת שלו בבית-הספר הריאלי: "תמיד מלא כרימון כוונות טובות ותוכניות לעתיד, נכון לתרום ולשרת בכל מסגרת מועילה לחברה. מזרחן אמיתי – כשרוני ורבגוני בידיעותיו – היה יוסי בתחום הלשוני, בתחום ההיסטורי-תרבותי והפוליטי-מרחבי, נשא תג מובהק של זהות מקצועית מבטיחה". ומוסיף חברו, עודד: "יוסי, התגלמות התום, היושר, החכמה, בחור סקרן ורציני, ויחד עם זאת בעל חוש הומור וליצן מטבעו". נושא ההתעניינות העיקרי של יוסי היה האדם. יוסי היה קשוב לכל אחד, רחש כבוד לכל אדם באשר הוא, לבני כל הגילים, המינים, הגזעים, ואכן גלריית החברים והידידים שלו היתה עשירה. על יוסי כחניך בפנימייה הצבאית מספרת רס"ן גילה מרקביצקי, פסיכולוגית הפנימייה: "יוסי בלט בנוף חניכי הפנימייה ברגישויותיו ובאיכויותיו הנדירות. אני כפסיכולוגית של הפנימייה, ובעלי כמרצה להיסטוריה צבאית, קלטנו את יוסי כנער בעל ייחודיות יוצאת דופן באהבת הארץ והזדהות עם בעיות הביטחון של המדינה, אהבת האדם וערכים הומניסטיים. לפעמים התייחסויותיו לאנשים ולבעיות נתפסו כתמימות נעורים, אך לאחר שצמח וגדל הבנו שמדובר בתפיסת עולם, בתכונות אישיות ובפילוסופיית חיים". בילדותו היה יוסי חבר בתנועת הצופים. הוא הרבה לעסוק בספורט, שחייה, ריצה, הליכה למרחקים, ובמרוצת הזמן למד אייקידו וטאי-צ'י. הוא אהב מאוד לנגן, שעות ניגן על אקורדיון. היתה בו מידה רבה של סקרנות וצימאון לידע, ולכן קרא בלי גבול ובלי סוף. עניינו התפרש על תחומים רבים, פילוסופיה, דת, טבע, פוליטיקה, היסטוריה, כל מלה כתובה עניינה אותו. הוא כתב שירים, ביקורות והשגות על מאמרים שקרא. לפני גיוסו לצה"ל נסע יוסי לטיול בקניה, כדי להשביע את רעבונו לטבע ולחיות שכה אהב. יוסי גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1983 והתנדב לחיל-הרגלים בחטיבת גולני. הוא הוכשר כלוחם וכמ"כ. תקופה מסוימת עשה בגבול הצפון ביחידת הקישור לדרום לבנון. כשסיים את שירותו הסדיר נכתב בתעודת השחרור שלו:"ממושמע, יעיל, ביצע את תפקידו מעל לנדרש". לאחר-מכן התחיל ללמוד ערבית וסינית באוניברסיטה העברית בירושלים. מעידה עליו ד"ר ליהי יריב-לאור, מורתו מן החוג ללימודי מזרח אסיה: "במהלך השנה בה למד באוניברסיטה התבלט יוסי הן כתלמיד טוב ומתמיד, הן כחבר נפלא, אדם שלם היודע מה לפניו, מרוצה מעצמו ועם זאת לא גאוותן, ישר מאוד (לעתים ישר מדי) ורוחש כבוד לחבריו ולמוריו". מאחר שהיה יסודי מאוד ומעמיק, החליט לנסוע לסין למשך שנה, כפי שמספרת מורתו, לאה גלזמן: "הנסיעה לסין – ללמוד את השפה המשונה הרחוקה הזאת, ובעיקר ללמוד 'איך חיים הסינים במקור, במקום', לא בצורה אקדמית סטרילית, עם שלל השאיפות לפתח כיוון זה ולשלבו, לכשישוב, בלימוד הערבית והמזרחנות". ביום כ"ד בתמוז תש"ן (17.7.1990) כשהיה בשירות מילואים פעיל בצאלים, נפל יוסי בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. השאיר אחריו הורים ואחות – מאיה. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "קשה לי לכתוב על יוסי בזמן עבר. עדיין עימי קומתו התמירה, תכול עיניו ובעיקר חיוכו. יוסי היה מה שמכנים 'המוראל של הפלוגה'. ולא רק של הפלוגה. כל הגדוד ובעיקר הלוחמים הוותיקים הכירו את יוסי. טוב-ליבו, נכונותו לעזור, התנדבויותיו הרבות מספור, עשו את יוסי למודל לחיקוי וסמל לפלוגה כולה, וכך גם מצא את מותו. הוא לא היה אמור להיות הקשר הפלוגתי, ולא אמור היה להיות קרוב כל-כך לפגז הקטלני. חיוכו וטוב-ליבו יישארו איתנו זמן רב". וכתב חבר, יאיר עימנואל: "כך ראיתי אותו בחייו – זאב בודד מתוך הכרה. תמיד אהוב, תמיד רצוי, אך בוחר ללכת בדרך משלו. מביט על העולם בהשתאות נאיבית מחד-גיסא ובספקנות חכמה מאידך-גיסא: שייך ולא שייך, שמח ועצוב. ילד תמים ומבוגר מפוכח (מה פלא אפוא שחבריו באו מכל הגילים ורבים מהם מבוגרים ממנו בדור.) הרפתקן ואיש בית, מורד במוסכמות ובן מסור, מחמיר עם עצמו ורך עם אחרים, איש רעים, שיחה והגות, כופר ומאמין. אזכור אותו כך – גבוה, חזק, מישיר מבט. אחר משלנו. אחד מיוחד. יוסי, אהבנו אותך, אל תברח. שב. הישאר עימנו. נשוחח מעט". לאה גלזמן, מורתו של יוסי, אותה אהב והעריץ במיוחד, כתבה שיר לזכרו: "האם חמדו המלאכים / זך מבטך / כלום נתקנאו הרקיעים / בתכול עינך / חשקה נפשם של אראלים / בתום לבך / אפשר יושבי מרום / במצוקתם / בך עינם נתנו / להיות כוכב מאיר / במסילותם / איכה שעה האל הטוב / אל מנחתם / ולא על אוהביך חס / דרי עראי חולפים / באכסנית זה העולם".
