fbpx
שפיגלמן, לוי

שפיגלמן, לוי


בן חיה ואברהם, נולד ביום י"ב באדר ב' תרס"ב (21.3.1902) בעיר פלונסק, פולין ולמד בחדר ובבית-ספר ממשלתי. כבר בנערותו כבש לו מעמד של מנהיג בקרב חבריו ועמד בראש ההגנה על נערים עבריים נגד הנערים הפולנים. השמעת הסיסמה "לוי הולך" די היה בה להבריח את "האויב". כחבר הסתדרות "פועלי-ציון" ובעל הכרה פועלית וציונית החליט לצאת לעבוד על אף היותו בן למשפחת סוחרים אמידים. הוא עבד בבית-חרושת למכונות חקלאיות, יהודי יחידי בקרב עשרות פועלים נוצריים. בתגובה לרדיפות ה"האלרצ'יקים" (חבורות מזויינות של חיילים משוחררים שכונו כך על-שם מפקדם, האלר, שהיה אנטישמי מושבע), אחרי שחרור פולין, העיז לתקוף יחידי משמר צבאי שהתעלל ביהודי לעיני כל עובדי בית-החרושת ושיחרר אותו מידיהם. אחרי שני ניסיונות, שבאחד מהם נאסר והושם בכלא, הצליח להגשים את שאיפת חייו – והגיע ארצה בחודש פברואר 1921. עם בואו לארץ עבר את כל מדורי החלוציות. כפועל-בניין בירושלים התפרסם בזריזותו וכוחו הפיסי בנשיאת אבני הבניין לקומות העליונות. את מרצו הציבורי השקיע בארגון ה"הגנה". כאיש-מעשה בא על סיפוקו המלא בפעולות ה"הגנה" והשתתף באופן פעיל בהגנת ירושלים בשנת 1929 כאחד המפקדים. בשנים 1932 ו1936- כאשר היה חשש לפעולות טירור ערביות נגד יהודי ירושלים, מילא תפקידים פיקודיים חשובים באזור. עבודתו במשרד לעבודות ציבוריות של הממשלה המנדטורית הפגישה אותו עם הערבים ולעתים עבד כיהודי יחידי באזור חברון-באר שבע- שכם ועוד כמנהל-עבודה בבניין ובכבישים. תקופה זו הטביעה עליו את חותמה. הוא דיבר ערבית שוטפת, רכש ניסיון בארגון עבודה, קשר קשרים עם נכבדים ערביים בכל האזורים ובעיקר בדרום. כל אלה הקנו לו מעמד של "אישיות" בקרב הערבים. יחידי בין מאות ערבים, מרוחק מכל יישוב בלב ג'בל-אל-חליל – הרי חברון – התהלך בלי פחד, מוקף כבוד והוקרה על עוז-רוחו. כמדריך של עשרות קבוצות בכל סוגי הנשק רכש לוי ב"הגנה" ידידים רבים. הוא הצטרף כחבר למושב מוצא עילית וחלם על הקמת משק חקלאי הררי ובית מוקף ירק ועצים. בשנים תרצ"ו-תרצ"ט נשלח לדרום ים המלח כאחראי לביטחון ונתמנה שם מנהל-העבודה של הפועלים הערביים 600) במספר). בתפקיד כפול זה עסק 11 שנה. שם בשטח חברת האשלג, הפך לדמות מרכזית ביישוב ואחד האהובים על מחזורי מדריכים של ה"הגנה" שקיבלו את הכשרתם הצבאית הרחק מעיני הממשלה המנדטורית ובתנאי המדבר והמרחב. מאות צעירים זוכרים את דמותו המחנכת והמדריכה של האיש גבה- הקומה השלו, ומעורר הביטחון. גם בין הערבים קנה לו שם בנכונותו לבוא לעזרת הזולת, ידידותו ותקיפותו. לוי היה איש עניו, שונא התפארות, שופע שקט ושיקול דעת, אחד הראשונים שקירבו לנו את מרחבי הדרום ושלוות המדבר ותושביו. זמן מסוים שימש אחד המקורות לידיעות מהנעשה במחנה הערבי ובעבר-הירדן. את ביתו במוצא בנה בימי החופשה. משפחתו – אישתו ושני ילדיו – ישבו במוצא והוא חילק את זמנו בין המפעל בדרום לביתו ומשפחתו במוצא. נתפרסם בהתנהגותו הנבונה והאמיצה בזמן התקפת הערבים על המפעל בדרום ים המלח ביום י"ב בטבת תרצ"ט (3.1.1939). יחידי, עם אקדח ביד, טיפס על ההר ועמד מול עשרות ערבים. בתחילת מלחמת-העצמאות, שפרצה לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה, התנהלה התנועה מים המלח לירושלים בשיירות. במבואות ירושלים האהובה עליו, נפצע קשה ביום 16.12.1947 כששיירתו הותקפה ביריות. לאחר כשלושה שבועות נפטר מפצעיו, ביום כ"ב בטבת תש"ח (4.1.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת רב-סרן.

דילוג לתוכן