שפורן, ראובן

בן לאה ויחזקיהו. נולד ביום כ"ה באדר ב' תשי"א (2.4.1951) בשדה אליהו. בגיל שבע עבר עם משפחתו לגור ברמת גן ולמד שם בבית הספר היסודי "יבנה". בכיתה ה' הצטרף ל"בני עקיבא" והיה חבר פעיל בתנועה. הוא הדריך בקייטנת "אליצור" – איגוד ספורט דתי – והשתתף בצליחת הכינרת. אחרי שסיים את לימודיו היסודיים החליט, יחד עם שני חבריו הטובים ("השלישיה"), להמשיך את לימודיו התיכוניים ברוח התורה והם הלכו לישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה. לאחר ארבע שנים בישיבת "בני עקיבא" יזם יחד עם חברו פעולה של הדרכת נוער במוסד החילוני "נעורים" בשבתות, מתוך הכרה ברורה שעליו להעניק ערכים בתחום היהדות גם לאחרים, שאינם זוכים לכך כמוהו. תקופה זו של ארבע שנים בישיבה תיכונית הייתה תקופת התבגרות לראובן ובה עוצבה דמותו המיוחדת. לקראת סיום הלימודים התלבט מאוד בבחירת הדרך שימשיך בה. מוריו לחצו עליו להמשיך בלימודי הקודש ב"ישיבה הגבוהה". חבריו ב"ישיבה" מספרים שלא תמיד השתתף בבילויים כיתתיים שונים, אלא בחר לשבת באולם הלימודים של "הישיבה" ולחקור ולדרוש בספרי מחשבת ישראל. בכיתה י"ב התעוררה בעיית הגיוס לצבא וכמו כל בחור דתי בחוגו עמדה השאלה: לישיבה גבוהה או לצבא? ראובן לא התלבט כי אז (בשנת 1969) היתה "מלחמת ההתשה" בעיצומה, ואף לרגע לא חשב להמשיך בישיבה הגבוהה. רק אחרי כן – אמר בלבו – לאחר שאסיים את חובותי לעמי. הוא שאף להתגייס לאחת היחידות המובחרות של צה"ל והצליח להתקבל לסיירת. הוא ניסה להקדים את מועד גיוסו והצליח גם בכך. ראובן גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1969. זמנים קשים עברו עליו בטירונות. הוא היה בחור "ישיבה" חסר כושר גופני מתאים, שומר מצוות בין הרבה בני קיבוצים בסיירת ובדרכו השקטה והנעימה, התמדתו הגדולה וביושרו הרב הצליח תוך זמן קצר להתבלט ולהתחבב על כל חבריו ומפקדיו, עד שנהפך ל"מצפון הסיירת", כפי שסיפרו חבריו אחרי כן. לאחר הטירונות עבר קורס מ"כים וקורס מש"קי חבלה. בזמנו הפנוי קבע עתים לתורה ונהג לעסוק בהסברת בעיות דת ואמונה לחבריו, בנועם הטבעי, המיוחד לו. כמפקד ידע להוליך את פקודיו ללא נגישות ותרעומת, אלא בדיבור שקט ובחיוך נעים של טוב לב. בימי שירותו נפצע מרסיסי רימון שפגעו בו והרופאים אסרו עליו לחזור לסיירת, אך הוא עשה מאמצי שיכנוע רבים ובשיחות עם מפקדיו הצליח "לסחוט" הבטחה שיוחזר ליחידה לתפקיד מנהלי עד שיבריא. מפקדיו מספרים שתוך ימים אחדים כבר השתתף בפעילות מבצעית, בשקט ובצנעה, שכן עדיין לא חזר לאיתנו. לאחר זמן הציעו לו מפקדיו לצאת לקורס קצינים. רוב הזמן עשה בפעילות מבצעית בעזה והיה מפקד צוות וסגן מ"מ. בערב שבת קודם נפילתו, שוחח עם חבריו לנשק על הישארות בצבא. היו כאלה שסיפרו לו על כוונתם לחתום לשירות קבע, אך ראובן אמר להם: "אני חותם קבע בצבא ה'". מאחר שגמר אומר בלבו לעלות ירושלימה וללמוד שם בישיבת "מרכז הרב". ביום ו' בשבט תשל"ב (22.1.1972), בהיותו ממלא מקום מפקד מחלקה, הוליך את אחד הצוותים בסיור נגד מחבלים ובסיור זה מצא את מותו, בעת מילוי תפקידו. חבריו אמרו כי ראובן בדתיותו, בהתנהגותו המופתית וברוח הקרבתו, הקרין עליהם וכל הזמן הטיף לסובלנות כלפי תושבי עזה (כי גם הם נבראו בצלם, אמר). הוא מנע מהם התפרצויות כלפי מחבלים שידם הייתה בצה"ל. כשהוא בראש המסתערים, נאמן לסיסמא "אחרי", נפל, הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. דברים לזכרו התפרסמו בבטאון "בני עקיבא" "זרעים", במוסף "הצופה" ובעיתון הנוער "בעצם;" בימי השבעה פנו חבריו מהישיבה להוריו של ראובן וביקשו מהם רשות להתאסף בביתם אחת לחודש במשך שנת האבל, לערב לימוד והרצאה במחשבת ישראל (מקצוע החביב על ראובן). ואמנם ערבים אלה נערכו מדי חודש בחודשו בהשתתפות רבים, והיו לערבים מרשימים מאוד; ביום השנה הראשון נחנך בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה "חדר עיון וספריה במחשבת ישראל" שהוקם לזכרו של ראובן. בכל 3 חודשים מתכנסים שם חבריו לערב עיון והרצאה במחשבת ישראל; במניין הצעירים ברמת גן, שם התפלל ראובן בחופשותיו, הוקמה לזכרו "הספריה התורנית ע"ש ראובן שפורן;" במניין הצעירים בבני ברק (שם מתפללים הוריו של ראובן) הוקמה "קופת גמ"ח ע"ש ראובן שפורן;" מבחר מאמריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שלא ראו אור, הוצאו על ידי אחד מחבריו בשלושה קבצים שהוקדשו לעילוי נשמתו; כן יצא לאור לזכרו ספר זיכרון, שהוא חינוכי בשטח התורני והצבאי, שלאורו יתחנך הנוער, שהיה כה קרוב ללבו. בית מדרש לזכר ראובן הוקם בבית הכנסת "דובב עוז" שברמת גן