בן הניה וחיים, אח ליעל, נילי ויואב. נולד ביום כ"ג באב תשל"ד (11.8.1974) בעיר אשדוד. בשנת לימודיו הראשונה למד נועם בבית-הספר היסודי "שז"ר" באשדוד, ואחריה עברה משפחתו לדרום-אפריקה, שם המשיך את לימודיו. כשהיה נועם בן אחת עשרה שבה המשפחה לארץ, ונועם השתלב עד מהרה בבית-הספר היסודי "מקיף ד'" שבאשדוד, בו סיים את לימודיו בהצלחה. כשהיה נועם בן חמש עשרה התקבל לפנימייה הצבאית שליד "בית- הספר הריאלי" בחיפה, בו למד במגמה הריאלית והצטרף לפלוגת "יהב". נועם היה חובב ספורט מושבע ועסק באופן פעיל ברוגבי (במסגרת נבחרת כיתתית), כדורגל וג'ודו. בתחילת ינואר 1993 התגייס נועם לצבא, ולאחר זמן מה החל בקורס טיס. בדצמבר 1994 סיים בהצלחה את הקורס והפך לטייס תובלה. נועם סיים את שירות החובה בינואר 1996, והחל את שירות הקבע שלו. לאחר קורס אימון מתקדם צורף נועם לטייסת תובלה בה החל את פעילותו כטייס מן השורה. בערב פסח, 3.4.1996, התגלתה בגופו מחלת הסרטן. כשמונה חודשים טופל נועם במחלקה האונקולוגית של בית החולים "שניידר". במוצאי שבת, י"ג בכסלו תשנ"ז (23.11.1996), נפטר נועם. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין באשדוד. הועלה לדרגת סרן לאחר מותו. בן עשרים ושתיים היה נועם בנופלו. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות, אח וחברה. מפקד הטייסת, סא"ל אייל, ספד לו על קברו ותיאר את מאבקו של נועם: "אני זוכר את תאונת האופנוע ולאחריה את גילוי המחלה. היית חזק, ובחוזקך ובעוצמתך, תמכת בסובבים אותך, ההורים, האחיות, האח, שלי והחברים. כולנו שאבנו את כוחנו ממך. לא נכנעת, לא ויתרת, לא האמנת שהסוף קרב. לחמת במחלה כמו שנלחמת בעת ביצוע משימה. גם ברגעים הקשים ביותר, מתוך שינה או הזיה, המשכת לטוס ולחיות אתנו זהו זה, עכשיו אתה טס, אתה מסתכל עלינו ממעוף הציפור. גבוה, אך לא גבוה מדי, לבד, אך לא בודד". בתעודת הוקרה וכבוד שהועברה למשפחה לאחר מותו, כתב האלוף גדעון שפר: "נועם ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. תרומת חייו היתה גדולה ושליחות חייו נקטעה עם מותו." חברו לטייסת, אודי, כתב: "נועם אהב כל רגע בטייסת וכל רגע באוויר, הוא אהב את העבודה הקשה ונהנה לתרום את ימיו ולילותיו למען הטייסת. בעידן זה של חוסר מוטיבציה, שכל כך מדוברת בתקשורת, קשה לי להצביע על חיילים רבים שמבצעים את עבודתם מתוך אידיאולוגיה של אהבת הארץ. נועם הוא דוגמה לאדם, שבלב שלם אני יכול להגיד שלא מעט ממה שעשה, עשה מתוך חובה לאומית ורצון לתרום. מספיק היה להסתכל בעיניים שלו לפני הזנקה לפעילות מבצעית ויכולת לומר שהוא מוכן להקריב למען המדינה". אביו של נועם, חיים, תיאר את מאבק בנו במחלה: "למראשותיך, בני, עמדתי/ וראיתי איך אל מול עיני/ כובש הסרטן עוד עמדה בגופך/ איך נוסף עוד נדבך לקיר סבלותיך/ אך אתה, רואה את המוות לנגד עיניך/ ימים, שבועות, חודשים/ ממשיך ונלחם בנחישות, בדבקות/ בתעצומות נפש ממקור אין סופי/ ואני קצר מלהושיע/ רואה עמידתך בגבורה/ במבחן האכזרי שסופו כבר הוכרע/ מתפעם ומבין/ כמה ראוי כל חייך היית/ לאהבתי, גאוותי, בך נועם".
